רבים בישראל, מימין ומשמאל, מבטאים געגוע אמיתי לנאומיו חוצבי הלהבות של ראש הממשלה המנוח מנחם בגין.
מה היה בהם בנאומים אלה שקשר אליהם רבים כל כך בחברה הישראלית, ומה הפך אותם לנכסי צאן ברזל בתרבות הישראלית?
על שאלות אלו ואחרות מבקש להשיב ספרו החדש של ד"ר דוד לביא חוקר, משפטן ועיתונאי לשעבר, 'צופן בגין', ובו מחקר מעמיק על נאום השילומים, אותו נשא בגין נגד החלטת ממשלת ישראל לקבל פיצוי כספי ממשלת גרמניה, ונאומים נוספים. בראיון ליומן ערוץ 7 הוא מספר על מחקרו ועל הספר שהושק הערב (רביעי) במרכז מורשת בגין שבירושלים.
"מה שמיוחד בנאום השילומים הוא שימוש הנרחב במקורות היהודיים, מה שמסביר את הקסם של בגין בעיני הציבור המסורתיים הדתי החרדי והמזרחי. הנאום הזה שאינו ארוך רצוף ביטויים מהמקורות היהודיים. יש בו כשישים ביטויים שמשולבים בצורה הרמונית עם הדיבור. הוא לא עוצר ואומר שכעת יצטט משהו מהמקורות, אלא שזה דבור בתוך השפה שלו ואדם מסורתי עם לב ליהדות מרגיש בבית כשהוא שומע את בגין".
על אחת הדוגמאות המוכרות, דוגמא הלקוחה מסיטואציה שונה – ליל הבחירות בו נשא דברים ופנה לרעייתו, עיזה ז"ל ואמר 'זכרתי לך חסד נעורייך לכתך אחרי במדבר בארץ זרועת מוקשים', אומר ד"ר לביא כי בנאום זה בא לידי ביטוי מעבר לשימוש במוטיב היהודי גם מוטיב הכבוד לבני אדם שהיה בו. "מזכירות המיתולוגי, יחיאל קדישאי, אמר לי שהוא מתגעגע לבגין המענטש, בהן אדם. השפה היהודית השתלבה אצלו עם הכבוד לבני אדם".
ממשיך ד"ר לביא וקובע כי היהדות מפעפעת בפוליטיקה הישראלית יותר מכפי שנראה, וגם השמאל, לא רק הימין, עושה בה שימוש. "אבל השאלה היא אם זה שימוש מניפוליאטיבי או שאתה נאמן למשמעויות המקור של היהדות. בגין היה נאמן לשימוש המקורי כפי שהסבא של הסבא שלך דיבר אותם ולא משנה מאיזה מקום בעולם הוא הגיע. בכל מקום בעולם דיברו שפה יהודית עם ביטוים תורניים ורגש חם למקורות, ובגין ידע להביא להם את זה כפי שהם אוהבים".
כשהוא מתבקש להציג דוגמא לדבריו הוא מזכיר את הביטוי 'בושה וחרפה' בו השתמש בגין בהתייחסו לנטילת פיצוי כספי מהגרמנים. "בדקתי במקורות היהודיים מהי חרפה, האם זו סתם בושה? לא. כמעט תמיד במקורות זה בפני אומות העולם. זה להתבייש בפני אומות העולם. לכן הדיוק הסמנטי שלו משתלב במקורות היהודיים, כולל גם בפיוטים. סרקתי מעבר לגמרא והשולחן ערוך גם מאות פיוטים מצפון אפריקה ויהדות אשכנז וראיתי שהוא שומר על רצף הרמוני עם המקורות הללו והוא עושה שימוש דומה לזה של הפייטנים".
ממשיך לביא ומציג דוגמא למי שלטעמו עשה שימוש שאינו הרמוני בביטוי יהודי, וזהו דווקא המשורר נתן אלתרמן שהשתמש בביטוי 'ירחם ה'' כשלילי בשירו 'מרים בת ניסים', בעוד משמעותו האמיתית של הביטוי היא חיובית, כפי שידע בגין לעשות בו שימוש לא פעם.
"אומרים שהוא היה הנואם הפוליטי הטוב ביותר בכל הזמנים בישראל ואומרים שהוא ראש הממשלה האהוב ביותר שהיה לנו", אומר לביא וכשהוא נשאל אודות החיבור המיוחד של יהודי המזרח אליו, עד כדי כך שהיו שהגדירו אותו כראש הממשלה המזרחי הראשון על אף שכולם ידעו מהו מוצאו, אומר ד"ר לביא: "לספרדים יש נאמנות עצומה ליהדות ועדיין לא הבינו אותה בפוליטיקה הישראלית, וכשיבינו אותה יפסיקו למכור להם שטויות. בגין לא מכר להם שטויות. הוא מכר להם את היהדות כפי שהם הכירו. כשמדברים עם מי שאינו נאמן מזהים את זה והם זיהו את הנאמנות שלו. לכן החיבור הכמעט טבעי של בגין לעדות המזרח. מעבר לזה היה לו כבוד אליהם, להגיע למעברות, להעמיד שני כיסאות להניח לוח עץ, לעמוד עליו ולומר 'אחי ואחיותיי היקרים' ללא ניכור ולא להגיע רק כשרוצים לקושש קולות לפני הבחירות. הוא הרגיש קרוב אליהם. העניין האמוציונאלי היה חזק מאוד אצלו. לא ניתן לזייף קרבה".
ואולי בעצם בגין היה שחקן שידע היטב מול מי הוא מדבר ולכן דיבר בשפה מסוימת ועם מוטיבים מסוימים, ואולי ראשיתו של המשחק הזה בתקופת המחתרת כשהתחפש ושיחק דמויות שונות? ד"ר לביא משיב ואומר כי "בגין לא היה שחקן, אבל אנפץ חלק מהמיתוס ואומר שהוא כן היה מודע למה הוא עושה. הוא לא היה משיח לפי תומו ולא יודע מי לפניו. בגין ידע מה הוא עושה. איך אני יודע שהוא יודע מה הוא עושה? כי כבר בתקופת המחתרת הוא השתמש במוטיבים הללו ושם הוא הסביר לאנשים למה הוא נוקט בשפה הזו. הוא היה מודע לכוחם של מילים ולמנגנונים שזה מפעיל, אבל הוא לא היה מניפולאטור".
ומה באשר לפוליטיקאים של ימינו? האם מישהו מהם מתקרב ליכולות שהתגלו אצל בגין? ד"ר לביא פונה מיידית לראש הממשלה נתניהו ועורך את ההשוואה המתבקשת. "נתניהו אחד הנואמים הגדולים בישראל, ולטעמי הוא הנואם הטוב ביותר היום. הוא אפילו עולה על בגין בכמה פרמטרים אבל בגין בכמה פרמטרים אחרים – בנאום היהודי, ביכולת חוש את הקהל ולתקשר איתו בצורה בלתי אמצעית, באירוניה והסרקאזם בגין היה טוב ממנו. מהבחינה הטכנית, הדיקציה והטון של נתניהו רשמי וסמכותי יותר, אבל היה משהו סמכותי ביהודיות הסבאית של בגין. לצערי אין רבים שמתקרבים לנתניהו ובגין. אנשים רחוקים מהבנת פרשנות טקסט ורחוקים מאינטלקט, והשניים הללו עוסקים בהיסטוריה יהודית, אינטלקט ומקורות יהודיים".
לביא מפנה את תשומת ליבנו לאופן שבו מצטלם נתניהו בפנותו לציבור הישראלי. בדרך כלל הוא במשרדו כשמאחוריו ספרי קודש שבעיני הצופה החילוני נראים כתפאורה יפה ותו לא, אך בעיני הצופה הדתי הם נותנים לו תחושה של 'בבית'.
"אצל נתניהו זה היסטוריה יהודית ואצל בגין זו יהדות, ויש הבדל ביניהן. הציונות ניסתה לזקק את ההיסטוריה היהודית ולבודד אותה מהציונות והציונות הדתית ניסתה ללכד ביניהן. בגין היה דומה יותר לציונות הדתית מהבחינה זו, ולכן רבים מהם הרגישו בבית מול הטקסטים והמסרים שלו", מסכם ד"ר לביא.