רחש בתוך החדר העיר אותי. "למה את ערה בשעה כזאת?" מלמלתי בקול צרוד לאחותי הגדולה איילת. איילת לא ענתה. היא הייתה לבושה בשמלה כפרית לבנה ופשוטה, והתבוננה בדמותה הנשקפת מהמראה. "אמנם זו לא שמלה שלי", אמרה לעצמה, "אבל היא נראית לא רע".
הזדקפתי במיטה. הכול היה מוזר מדי: איילת קמה מוקדם באמצע החופש, לובשת שמלה לבנה, ועוד שמלה שלא שייכת לה. מה קורה פה? "את מוכנה להסביר לי סוף סוף מה את עושה?" הרמתי את קולי. הפעם איילת שמעה והסתובבה אליי. "איך השמלה?" החוותה בידה ועשתה סיבוב קצר.
עשיתי פרצוף של לא מבינה, ואיילת הסבירה לי בקול של מורה: "טוב, אז היום זה לא סתם יום של חופש. אנחנו בתאריך מיוחד, זה יום כל כך טוב שהוא נחשב כמעט כמו חג". "על איזה חג את מדברת? לא שמעתי שיש ימים מיוחדים בחופש הגדול חוץ מתשעה באב!" טענתי. איילת חייכה: "לא שמעת על ט"ו באב? זה יום שקרו בו כמה וכמה דברים מאוד משמחים, אבל עכשיו אני עסוקה רק בדבר אחד כזה. אני והחברות שלי כבר די גדולות, כידוע לך, בגיל שכבר אפשר להתחתן בו. ולכן אנחנו יוצאות לחולל בכרמים. בסוף אמור לצאת לנו מזה חתן", היא חייכה במסתוריות.
"אז עוד שאלה אחת", ביקשתי, "למה את צריכה ללכת עם שמלה לבנה ופשוטה שהיא של מישהי אחרת?". "כמובן", היא השיבה, "זה כדי לא לבייש את החברות שלי, שאין להן כסף לשמלות יפות כמו לבנות האחרות. אז פשוט הכלל הוא שכל אחת שואלת מחברתה בגד לבן, ואז כולנו שוות".
טוב, התחלתי להבין את הסיפור. עד שהחלטתי לקום מהמיטה, איילת כבר יצאה מהבית, תוך שהיא מפטפטת בהתרגשות בטלפון עם חברותיה שמצטרפות לאירוע.
חלף חודש. ערב אחד נשמעה נקישה קלה בדלת ואחריה נכנסו לסלון איילת ואיתה עוד מישהו. הוא נראה די ביישן, עדין כזה, וחייך חיוך קטן בפנים סמוקות מהתרגשות. איילת הובילה אותו לשולחן וקראה לאבא ולאמא. "טוב", פתחה בהקדמה קצרה, "זוכרים את ט"ו באב, השמלה הלבנה, החברות? אז הנה התוצאות", היא חייכה חיוך חצי נבוך, "תכירו את יאיר. את השידוך איתו עשו לי במהלך ט"ו באב, ואחרי חודש שאנחנו מכירים, החלטנו להתחתן". אמא ואבא בירכו אותם בשמחה, ונראה שלא היו מופתעים מאוד, בטח לא כמוני. הם התיישבו לשולחן, הרימו כוסית לחיים וטעמו מעוגת התפוחים המפורסמת של אמא. "אז, יאיר", פנה אליו אבא, "ספר לנו, בזכות מה בחרת באיילת שלנו?".
יאיר נראה נבוך עוד יותר, אבל איילת עודדה אותו במבטיה. "האמת שגיליתי שהיא מביאה איתה משהו מאוד חשוב, הרבה יותר מיופי או כסף. דיברנו הרבה על המשפחות שלנו, ואיילת סיפרה מאיזו משפחה נפלאה היא מגיעה. היא סיפרה על אבא שלה שמלמד שיעורי תורה רבים, ועל אמא שלה שעושה המון מעשי חסד בלי שאף אחד יודע. וגם על האחים שלה, שתמיד שמחים לפרגן ולעזור", המשיך יאיר, ואני קצת הסמקתי, למרות שידעתי שהוא צודק. "אז אם לאיילת יש משפחה כל כך טובה, אני בטוח שהיא גם תהיה אישה טובה, ממש כמו שראתה בבית", סיכם יאיר.
באותו שבוע התארסו עוד כמה חברות של איילת שגרות ברחוב שלנו, גם הן הכירו את השידוך שלהן בט"ו באב. כל הרחוב היה מלא כל השבוע בקריאות "מזל טוב" והמון חיבוקים. עכשיו אני מבינה למה ט"ו באב הוא יום טוב, כמעט כמו חג.