שעשני אישה

השכן של נעמי שחור נכנס בדלת ובידו טנא תפוחים רענן מרמת הגולן.

שחור מקבלת אותו בחיוך ובתודה על השי, והוא מחייך בחזרה ומבליע את המילה "פאי" תוך כדי יציאה. היא צוחקת "בשמחה!", ומסבירה לי: "זה להיות אישה. יש לשכן הזה מנהג להביא לנו תפוחים מהנסיעות שלו לגולן, ואז הוא מבקש שאכין מהם את פאי התפוחים שלי. אני אגב גם מכינה קבוע את הקיגל לשבת בבית הכנסת". בכלל, שחור חובבת את המטבח. תנו לה להכין שלושה סוגי קינוחים לשבת ולהשקיע שעות במטעמים חדשים, והיא מאושרת. כשאנחנו עוברות בגינה הירוקה היא מטעימה: "אני מגדלת את הילדים, בעלי מגדל את הגינה".

אבל שלא תטעו בה. שחור היא לא אישה שמבלה את ימיה רק בין התנור לכיריים. מלבד תואר הבשלנית יש לה תואר שלישי בהיסטוריה מאוניברסיטת בר-אילן. ד"ר נעמי שחור היא כיום ראשת ההתמחות לתנ"ך במכללת אורות ישראל. מלבד עיסוקיה האקדמיים היא גם רבנית במשרה מלאה, ולא רק מתוקף היותה רעייתו של הרב יאיר שחור, רב היישוב מעלה לבונה שבו הם מתגוררים. היא מעבירה שיעורים לנשים וצעירות במגוון מסגרות במשך שנים רבות. גם בחזות החיצונית היא שוברת את התדמית המתנחלית, והיא מודעת לכך לחלוטין. הפאה, החריגה בנוף היישובי, האיפור והלבוש המוקפד באים אצלה מתוך אידיאולוגיה נשית מוצהרת. ואחרי כל זה, התואר שהיא אולי גאה בו ביותר הוא היותה אם לעשרה ילדים וסבתא לכשלושים נכדים הפזורים בכל רחבי הארץ.

אז אחרי שלל ההגדרות שהיא נושאת בהן, האם היא פמיניסטית או שמרנית? התשובה של שחור ברורה: לא פמיניזם ולא שמרנות. פשוט נשיות, על כל המשתמע ממנה. הפמיניזם הדתי דווקא ריתק אותה בשל היותה ילידת ארצות הברית, שם זוכה תנועה זו לבולטות. ברבות השנים היא החליטה לחקור את הנושא מבחינה אקדמית, וכיום היא מעבירה קורס בעל אג'נדה ייחודית ביחס לשיח המגדרי. "נשים יהודיות בעת החדשה" הוא קורס שמנתח בין השאר את הנשים שהובילו את מפעל ההתנחלות, ודן בשאלה האם המניע שלהן היה פמיניזם או אידיאולוגיה. בין מושאי הקורס שלה תמצאו למשל את נשות בית הדסה בחברון. אולם הקריטריונים של נשים חלוצות בהתיישבות תואמים במידה רבה גם את דמותה של שחור עצמה. אז בטרם נברר איתה האם דניאלה ויס היא פמיניסטית או לא, ביקשנו לברר איך עוצבה דמותה שלה להיות מי שהיא כיום.

"הרבנית, איפה האמונה שלך?"

נעמי שחור נולדה לפני 57 שנים בניו-יורק, לאם ממוצא טורקי ואב יליד ארה"ב שהגיע לישראל לחפש כלה, ומצא. לאחר מכן ירדו לארצות הברית, אבל האם, שהייתה חדורת ציונות, הובילה את המשפחה חזרה לישראל. נעמי הצעירה טעמה מכל העולמות בין אמריקה לישראל. היא התחנכה בתיכון 'חורב' הירושלמי וחוותה את שנות הנערות בתנועת עזרא בעיר. אחרי שנת שירות עם נערות במצוקה בתיכון כפר אליהו, נרשמה ללימודי כלכלה והיסטוריה באוניברסיטה העברית. תוך כדי היא נישאה לבעלה, ירושלמי גם הוא, שהיה אז אברך בישיבת שעלבים. הסטודנטית הצעירה גילתה פתאום עולם חדש – חיי אברכות. "נוצרו לי שאלות בתפר שבין העולם האקדמי לעולם התורני, ששניהם היו חלק ממני. אני אמריקאית במקור, בוגרת 'חורב', באה ממקום שפונה לקריירה, לעולם הפתוח. פתאום בעלי לומד רבנות, אנחנו חיים בישיבה. לא גדלתי בכלל בעולם של לומדי תורה, אז פתאום להיות אברכים? הסתכלו עלינו ולא הבינו מה זה, זה לא היה מקובל. אבל אני התאהבתי בזה, וזכינו שגם ילדינו כולם היו אברכים. המושג של חיי תורה עבר במשפחה כערך חיובי".

אחרי שבע שנות לימוד בישיבה הוצע לבעלה, יחד עם חברים נוספים, לצאת לתפקיד רבנות. הפנייה הגיעה אליו מיישוב שהיה אז קטן ובראשית דרכו. הם היו המשפחה מספר 18 במעלה לבונה. השינוי היה דרמטי: גם תפקיד חדש של רבנות, גם עזיבה לשומרון וגם ליישוב קטן מאוד. "לא חששנו. היו לנו קשר ואהבה לארץ ישראל וליש"ע. בעלי ירד בשעתו לימית. היה לנו טבעי לבוא לפה". חודשים ספורים לאחר מכן פרצה האינתיפאדה הראשונה, "ומעולם לא עלה בדעתנו ללכת מכאן". ביישוב נולדו להם חמישה ילדים, שהשלימו את חמשת הגדולים לכדי מניין. שבעה מהילדים נשואים כיום, רובם מתגוררים ביהודה ושומרון, עוסקים בהוראה וחינוך.

למרות היותה בעלת תואר בכלכלה, שחור נמשכה בכל שנותיה דווקא לעיסוק בהוראה. "תמיד חלמתי להיות מורה, אני פשוט אוהבת ללמד". 12 שנה לימדה ב'חורב', ומאז 16 שנה היא מרצה במכללת 'אורות ישראל'. את העבודה בהוראה עשתה כל השנים במקביל לגידול עשרת הילדים ולהתקדמות לתארים השני והשלישי.

איך מנתבים את החיים בין כל העיסוקים התובעניים הללו?

"אחד הדברים שלקחתי לחיים מלימודי הכלכלה, הוא השיעור הראשון שבו למדנו שלכל דבר יש מחיר. למגורים ביישוב יש מחיר: אתה לא נגיש לקניות, לחוגים לילדים, לקשר רציף עם המשפחה. 'ממרחק תביא לחמה' נאמר עליי. לכל מקום עבודה הייתי צריכה לנסוע רחוק. זה לא רק המרחק הפיזי, אלא עצם הנסיעה בכבישי יש"ע. זו הייתה החלטה זוגית שלנו שאסע ללמד, למרות שאגיע יותר מאוחר הביתה ולמרות המחירים הנוספים. גם לגידול עשרה ילדים יש מחיר. יכולתי לעשות הרבה דברים אחרים במקום זה, אבל היום אני מרוויחה את פירות ההשקעה. היו שנים עמוסות בהרבה דאגה לילדים, עמל פיזי ונפשי, חיים במציאות של סכנה".

מחיר נוסף גבה גם תפקידה כרעייתו של רב יישוב: "להיות אשתו של רב, להיות הילדים של הרב, זה אומר שתמיד מסתכלים עליכם. דוגמה אישית, לבוש, איך הילדים מתנהגים. אנשים מסתכלים על המשפחה של הרב בעיניים בוחנות. השתדלנו לתבוע מהילדים שלנו התנהגות שמתאימה לבית שלנו – בלי קשר למה שכולם עושים, ובלי קשר להיותם הילדים של הרב". גם שחור עצמה התמודדה לא פעם עם תפקידה כמייצגת: "אני זוכרת למשל שביום האירוע של ברוך גולדשטיין, היינו צריכים לנסוע לירושלים והכבישים באזור היו סוערים. אמרתי למישהי פה: 'ממש מפחיד לנסוע', והיא אמרה: 'את הרבנית! איפה האמונה שלך?'. זה לעמוד כל הזמן במבחן".

עוד כשהילדים היו קטנים החלה בלימודי הדוקטורט, בהתאם לדרישת המכללה. כדי להיות קרובה יותר לבית, בחרה באוניברסיטת בר-אילן, אולם את שנות המחקר שם היא מגדירה כ"חוויה לא חיובית במיוחד". כאישה יראת שמיים היא התקשתה לקבל את הסתירות האמוניות שנערמו על דרכה האקדמית. "ההתמודדות הכי קשה היא בתחומים ההומניים. היו שם אנשים שומרי תורה, שאמרו לי בפירוש: 'אני דתי עד שערי האוניברסיטה. משם אני חוקר'. ציפו ממני להכניס לעבודה גם דברים שנוגדים את אמונתי. אני לא מוכנה להפריד בין הדת לאקדמיה. אני מאמינה בה' תמיד, לא משנה איפה, ולכן סבורה שגם המחקר צריך לבטא את האמונה ויראת השמיים שלי. זה לא אמור להיות סותר".

נושא הדוקטורט שלה במסגרת המחלקה להיסטוריה ויהדות בת זמננו היה יהודי גרמניה, אבל תוך זמן קצר החליטה לעבור לנושא שגם קרוב אליה באופן אישי, ושמתוקף מעמדה תוכל גם להשיג בו חומרי מחקר ומסמכים ייחודיים. "החלטתי לחקור את עבודתם של רבני היישובים ביהודה, שומרון וחבל עזה. ידעתי שבתור אשת רב יישוב אוכל לשוחח עם רבנים שלא ידברו עם אחרים, להגיע לחומרים ארכיוניים ומידע שחוקרים אחרים לא נגישים אליהם". במהלך העבודה נאלצה להתמודד עם מנחים שביקשו ממנה "להצהיב" את העבודה, ולהתמקד בסיפורים שהוגדרו "מעניינים" על רבנים מסוימים בהתיישבות. שחור כמובן התנגדה. היא ראיינה שלושים רבנים, ובנוסף לכך אגרה מסמכים – החל מדברי התורה של הרבנים בידיעון היישובי וכלה בתכתובות בין הרבנים לגורמים רשמיים.

הלכות שכפ"ץ

מחקרה מעלה כי רבני יש"ע מאופיינים, בשונה מרבנים בערים וביישובים אחרים בארץ, בכך שכולם שירתו בצה"ל. לעובדה זו יש משקל משמעותי לתפקידם כפוסקים, שכן רבות מהשאלות שבהן נדרשו להכריע נגעו לסוגיות ביטחון. העיסוק בסוגיות הללו, טוענת שחור, יצר את הפריצה במעמדם של רבני היישובים מרבנים גרידא לחלק ממנהיגות היישובים. "מנהיגותם של הרבנים התגלתה בתקופות של טרור ולחילופין פינוי. שם חל שינוי משמעותי מתפקיד של הרב כעוסק רק בענייני כשרות, טהרת משפחה וכו', לחיזוק אידיאולוגי, פסיקת הלכה ייחודית ומעורבות בזמני משבר".

דוגמה בולטת לכך הייתה שאלת המיגון בתקופות הטרור החריף בכבישים: "היה עליהם להכריע איפה גבול המיגון. האם נשים יכולות לנסוע לבד בלילה? האם נוסעים לעבודה? האם נוסעים למסיבות ואירועים לא הכרחיים? מה הגבולות של לאן נוסעים ולאן לא? אלה שאלות אידיאולוגיות שהן גם הלכתיות – פיקוח נפש, והרבנים הצעירים היו צריכים להכריע בשאלות הכבדות הללו".

באינתיפאדה השנייה עלו שאלות של האם חובה לנסוע ברכב ממוגן ירי, או לנסוע עם שכפ"ץ או לא. אחד הרבנים, שהורה לנסוע רק עם שכפ"צים, החזיק גמ"ח שכפ"צים לתושבי יישובו. "היו דיונים בין הרבנים מה נכון. מצד אחד אתה לוקח אחריות על חיים של אנשים בפסיקה שלך לנסוע כרגיל, מצד שני היה ברור שאמצעי המיגון ישמר חיים וכל קורבן יגרום לנפילות מורליות. אלה שאלות קשות".

בעלה, הרב יאיר שחור, שהיה אחד מהרבנים שנדרשו לסוגיות הללו, פנה להתייעץ עם הרב אוירבך מטבריה וביקש לדעת עד כמה יש להם הסמכות והיכולת לפסוק בעצמם בעניינים של פיקוח נפש. "הרב אוירבך אמר לו: רק אתם שגרים שם, יכולים לפסוק. גם רבנים נוספים אמרו להם כך, מה שהפך אותם לרבנים צעירים שלוקחים אחריות בסוגיות כבדות אלו. הם לקחו עליהם את עול ההכרעה בשאלות דומות כמו: האם לעמוד לטרמפים, כן או לא גדר ליישוב. אלה החלטות הלכתיות שקשורות לפיקוח נפש".

אפשר להצביע על כיוון שאפיין את פסיקת רבני היישובים בתחום הזה?

"כל הרבנים דחפו להמשך קיום חיי שגרה עד כמה שאפשר. לנסוע, לקחת את הילדים, הכול בהתאם להוראות הצבא. אם הצבא אומר שלא צריך לנסוע בשיירות – אז גם הלכתית זה בסדר".

עובדה מעניינת שעליה מצביע המחקר של שחור היא ההתמודדות עם שאלת העדתיות שהייתה קיימת בכל יישוב, בהקשר לתפילות בבתי הכנסת. שחור מגלה כי הרבנים עודדו את בני כל העדות להתפלל יחד באותו בית כנסת, ותמכו בתפילה בעלת נוסח משותף. למשל שכל חזן שעולה - יתפלל לפי נוסחו. "הם עודדו את הערבוב כחלק מהשיתוף הקהילתי". בסופו של דבר, במרבית הקהילות המגמה הזאת לא צלחה בשל קבוצות שהתנגדו לכך, וביישובים רבים הקימו בני העדות השונות בתי כנסת לעצמם.

ברוח הימים, וגם מטבע הדברים, תופס תפקוד הרבנים במהלך התקופה הדרמטית של העקירה מגוש קטיף וצפון השומרון חלק נכבד מהמחקר. שחור פותחת דווקא במנהיגות הרבנית שנאלמה דום נוכח האירועים, וניכר שעד היום היא מאוכזבת מהנתון הזה שעולה במחקרה. "המכתב היחיד שהגיע לרבני יישובי גוש קטיף מהרבנים הראשיים דאז – הרב עמאר והרב מצגר, היה על כך שאסור בשום אופן לסרב פקודה ושעליהם לדאוג לכך שזה לא יקרה. המעורבות היחידה הנוספת שגילו הייתה בנושא העתקת הקברים, וזהו. יותר לא הגיע מהם שום דבר. הקשר של רבני היישובים היה עם הרבנים אליהו ושפירא זצ"ל".

שחור מבקשת לנפץ מיתוס נפוץ אודות הרבנים באותה תקופה: "אף אחד מרבני יש"ע לא אמר 'היה לא תהיה'", היא קובעת, "להפך. הם פעלו בכיוונים שונים של חיזוק הגוש מחד והכנה ליום שאחרי מאידך. זה בלט במפגשים שהיו בתשס"ד בין רבני בנימין וגוש קטיף, שם נאמר שצריך לפעול".

המיזם הבולט של רבני ההתיישבות באותה תקופה היה מה שכונה מאוחר יותר, בנימת ביקורת לא מוסתרת, 'רבני הווסט הכתום'. הרעיון צמח אצל רבני בנימין ביוזמת רבה של עטרת, הרב עזריאל אריאל, ורבה של דולב הרב יחזקאל קופלד. המטרה הייתה שרבני היישובים ירדו לגוש קטיף ויתמכו במשפחות בשעתן הקשה. הרבנים שיתפו פעולה וקיבלו כלים מגורמים מקצועיים בתחום, כך שיוכלו לתת תמיכה וייעוץ לאנשים ממקום אמוני. "הרבנים נכנסו לבתים. הם לא אמרו לאנשים מה לעשות, אלא תמכו בכל החלטה שהמשפחה קיבלה. מדי יום עברו אצל רשימת משפחות שקיבלו, ובכל ערב התכנסו לדיווח וחשיבה".

שחור מודעת לביקורת כלפי הרבנים, שנבעה מהיותם לבושים בווסט הכתום עם הכיתוב "רב", מה שיצר את הרושם שהם משתפים פעולה עם הרשויות שמוציאות את הגירוש לפועל. שחור, שגם בעלה היה פעיל באותה קבוצת רבנים, מכחישה את הרושם ומסבירה: "הווסט נתן להם אישור מיוחד של מעבר ממקום למקום, הייתה חשיבות לכך שהרשויות יכירו בתפקיד הזה. אחרי הגירוש הייתה ביקורת על הרבנים האלה: אם הלכת עם ווסט – סימן שאתה מהמגרשים".

ומה התשובה לביקורת הזאת?

"הם לא תמכו בגירוש, הם עזרו לאנשים לעבור את המשבר בגירוש וגם אחר כך – הם באו למלונות. הם לא אמרו לאנשים – תצאו מהבית, תעזבו. אלא רק: אנחנו פה לעזור לכם להתמודד עם המשפחה, עם השאלות מול הקב"ה ועוד".

אחרי הגירוש, מציינת שחור, הרבנים הם אלה ששילמו את המחיר. "אחד הרבנים סיפר לי שאנשים הוציאו את כל הכעס על הרב. הוא היה הדבר הממסדי האחרון שנשאר להם, כי לא הייתה מועצה וכדומה. רבני גוש קטיף שילמו מחיר כפול ומשולש: גם הם עצמם גורשו מהבית, גם אין להם יותר את מעמד הרב כי אין להם קהילה, וגם אין להם עבודה. הם רק נעזרו ברשויות כדי להגיע לאנשים, אבל בסוף ירו בהם את החיצים".

מה קרה עם רבני גוש קטיף? נראה שכמעט אף אחד לא נותר עם הקהילה שלו.

שחור מציינת כי מחקרה הסתיים זמן קצר לאחר העקירה, ולכן אין לה פרספקטיבה רחבה דיה לשאלה הזאת. אולם בכל זאת היא אומרת: "כולם היו צריכים להשתקם מחדש לא רק כמשפחה, אלא גם ברבנות. חלק עזבו את הקהילות כי הקהילות התפצלו. חלק מהקהילות אמרו לרב – אתה היית חלק מזה, אל תהיה רב שלנו. יש רבנים שעזבו לקהילות אחרות".

גם רבני בנימין והשומרון שהיו חלק ממיזם הסיוע, כולל בעלה, ספגו ביקורת ביישוביהם. "היו רבנים בבנימין שאנשים ביישוב ראו בהם משת"פים. אמרו – אתה וסט כתום, אתה אחד מהם. הם לא הבינו שהם באו לעזור. כעסו על הרבנים גם בגלל האמירה 'היה לא תהיה'. הפילו עליהם את האשמה – אמרתם שיהיה בסדר, וזה לא בסדר. כעסו על המנהיג ולא על האשמים". שחור מסכמת ואומרת כי האירועים הללו מאפיינים בעצם את העבודה הרבנית מול הקהילה בכלל: "עבודה רבנית היא כורח מתמיד. זה לא חדש. כל הזמן יש התמודדות עם שאלות אמוניות, עם ביקורת של אנשים. בעלי עשה מה שנכון בעיניו. מנהיגות זה לקחת אחריות ולעשות מה שנכון, גם אם זה יגבה מחיר".

לא מרגישה מספר שתיים

כשמגיעים לדון בשאלה איפה לקיים את הצילומים לכתבה, שחור כמעט דורשת להצטלם במצפה של היישוב. אנחנו יורדות למקום, והנוף היפהפה הנשקף ממנו מוציא ממנה נאום תנ"כי-ציוני נלהב, תוך כדי שהיא מחווה בידה על האתרים המקראיים הפרושים מולנו פנורמית: "זה חיבור של תנ"ך והיסטוריה. הנה דרך האבות, המשכן בשילה והדרך משכם לירושלים. אנחנו גרים במקומות שבהם דרכו אברהם, שמואל, אלקנה וחנה. אני ממשיכה אותם. זו תחושת שליחות וסיפוק אדירה. כאן גם מקום הקרב הראשון של יהודה המכבי, ואני היום ממשיכה את המאבק שלו. השמות של המאבקים השתנו, אבל זו אותה התמודדות עם הרוחות שיש בעולם, מאבק עם תרבויות אחרות. כל הקורסים שלי בהיסטוריה זה איך עם ישראל התמודד עם תרבויות אחרות ומה הוא לקח מהן".

אחת מ"רוחות העולם" שעמה מתמודדת שחור היא כאמור הפמיניזם, וגם ממנה היא מאמינה שאפשר להוציא דברים חיוביים. "אי אפשר לקבל אותה אלינו כמו שהיא, צריך אמת מידה תורנית".

בואי נדבר עלייך. את בעלת תואר שלישי, מרצה, בעלת תפקיד אקדמי בכיר. את פמיניסטית?

"אני לא עושה דברים כי אני פמיניסטית, אלא כי אני אישה. אלה התכונות שה' חנן אותי בהן כאישה. אני לוקחת את היכולות האלה כדי להצמיח: הקמת משפחה, הוראה – לתת, ללמד, אני נותנת שיעורים לנשים ביישוב. הנשיות שלי זה להיות האמא הכי טובה, להשקיע בבישולים לשבת, לעזור לבעלי בתפקידים שלו. מצד שני יש גם את התפקיד האישי שלי – הלימודים וההוראה שחשובה לי. בעלי גיבה אותי למרות המחיר שזה גבה בבית. הכול היה מתוך שיתוף זוגי".

גם הרבנות של בעלה, כאמור, נתמכת על ידה: "שנינו בעצם ברבנות היישוב, בעלי הוא בצד ההלכתי, הפוסק, ואני עושה דברים אחרים שנוגעים לרבנות, כמו השיעורים לנשים. אנחנו בזה ביחד. גם כשהיה אברך היינו בזה יחד. ההסתכלות צריכה להיות שהזוג הוא אדם אחד שמחולק בתוכו לתפקידים שונים. אז אם הוא למד תורה, בעצם שנינו היינו במעמד האברך. הוא לומד ואני מפרנסת, כל אחד והצד שלו בשליחות".

ציינת שאת מודעת להופעה החיצונית החריגה שלך ביחס לסביבה, אמרת שחשוב לך שאישה תהיה מטופחת. מדוע?

"זה מאוד חשוב בעיניי. אני מדברת על כך בשיעורים שלי על האישה היהודייה. נושא היופי לא סותר את הצניעות. זה חשוב לנשים, רק צריך לדעת את הגבולות, איפה זה נכון ואיפה לא. אבל זה בוודאי לא סותר את היהדות. לכן אגב", היא מוסיפה, "אני גם אוהבת אמנות", וציורי הנוף שלה על קירות הסלון מאשרים את אמירתה זו.

מה דעתך על הזרמים הפמיניסטיים הדתיים?

"אני מאוד מתנגדת להם", היא נחרצת, "אני בבירור מתמיד מולן. אני מרגישה שחלקן לא מרוצות ממה שחלק להן הקב"ה. כאילו הן שואלות: למה אני מספר שתיים? אני לעומת זאת לא מתווכחת עם הקב"ה. אני רוצה להשקיע בנכדים, להכין לשבת שלושה קינוחים, ומצד שני לתת שיעור לנשים. זו התרומה הייחודית שלי. ה' שם אותי כאן עם הכלים האלה – אז אני מרוצה. זו האמונה, לשמוח במה שה' נתן לך, לקבל את מה שהוא הכריע. הוא החליט שאת תהיי הכי טובה בתור אישה".

שחור לא מרגישה בתחרות עם הגברים גם בתחום הדתי: "הן רוצות לעשות דברים שגברים עושים, לי זה לא קורץ בכלל. שאלו את נחמה ליבוביץ' אם היא לא הייתה רוצה לקרוא בתורה. היא השיבה שלא, היא מעדיפה לעשות רק את מה שהיא מחויבת בו. נשים רוצות את הזכויות שיש לגברים, אבל לא חובות – למשל שלוש תפילות ביום, מצוות 'והגית בו יומם ולילה'".

נשים היום רוכשות ידע תורני רב, גם לך עצמך יש מטען מכובד. את תומכת בתביעה לשלב נשים בתחום פסיקת ההלכה?

"אני מעדיפה להשאיר את עול פסיקת ההלכה לבעלי. זה הרבה אחריות ותובע הרבה שנים של למידה אינטנסיבית, הרבה שיקול דעת ואובייקטיביות. אנחנו הנשים מאוד סובייקטיביות, רגישות לזולת, רוצות לתת, להקשיב. לכן אנחנו עובדות סוציאליות ומורות".

שאלת הפמיניזם, כאמור בתחילת הדברים, מעסיקה את שחור במיוחד בהקשר לנשים החלוצות ביש"ע לאורך השנים. מדובר בלא מעט נשים, ידועות לצד אלמוניות, שקידמו פעולות התיישבותיות ששינו את פני המפה הדמוגרפית באזורים אלו. גם כאן שחור סבורה שלא מדובר בפעילות ממניעים פמיניסטיים, אלא באידיאולוגיה נטו.

"נשים הקימו את יש"ע לצד הגברים. זה דומה לעלייה השנייה, אז עלו משפחות ולא רווקים. כל היישובים והעליות ביש"ע היו של משפחות. כלומר, האישה שותפה מהרגע הראשון: העלייה, ההתבססות, התמודדות עם טרור, פרנסה. הן שותפות בכול והעשייה שלהן היא בכל התחומים. הן גם שותפות במזכירויות ועדי היישובים. יש יישובים שקמו על ידי נשים, כמו רחלים. שם למשל, הנשים סיפרו שעשו את זה מהמקום האימהי, לזכר חברה שנרצחה, למרות שהיו חוקרים שטענו שזו הייתה פעולה פמיניסטית. אבל זו טעות. הן פעלו ממניעים של אמונה, ציונות, קשר לעם ולארץ. הן עושות את חלקן בזה, את המחויבות שלהן לקריאה האלוקית, לא באות להראות שהן יותר מהגברים. כמו בנות צלופחד".

בכל אופן מדובר בנשים שנמצאות בחוד החנית של העשייה. מה ההבדל בינן לבין הפמיניסטיות?

"אנחנו לא כוחניות ולא אסרטיביות", היא מדגישה, "אנחנו נשים, ונשים עוצמתיות. אני מאוד מאמינה בזה. נשות חברון, נשים בירוק – יש להן עוצמתיות מפה ועד להודעה חדשה, אבל זה לא סותר את היותן נשים וזה לא אנטי גברים. אנחנו נאבקות על ידי הכלים שיש לנו – משפחה וילדים, כדי להשיג מה שאנחנו רוצות. אני עושה מה שאני יכולה כדי ליישב את ארץ ישראל. נשים נוסעות בדרכים כל יום בלי ליווי ובלי שכפ"ץ כמו שיש לחיילים באזור, עומדות לטרמפים, זו גבורה אמיתית. אני מכירה בסכנה, אבל יודעת שזה חשוב ונכון אמונית והלכתית, ולכן אני עושה את זה. אני עושה את מה שאני רוצה, ועושה את זה הכי טוב".

Hagitr72@gmail.com