במסורת הישראלית, תשעה באב היה ועודנו כאב ראש לא רק לציבור הצמים אלא גם לאנשי התוכן של ערוצי הטלוויזיה.
לצערם, שר הצבא נבוזראדן לא הותיר אחריו סרטי וידיאו של חורבן בית ראשון, ויוחנן מגוש חלב לא העלה תמונות מהמרד הגדול ליוטיוב או לאינסטגרם.
וכך, במשך שנים, צומצמו המשדרים המיוחדים לשתי סוגות עיקריות: פאנלים אקדמיים על חורבן הבית בימינו וסרטי נוף וארכיאולוגיה על ירושלים של פעם. לא שזה רע, אבל – איך לומר בעדינות – אין בכך כדי להשביע את רעבוננו.
כיום, בעידן הרב-ערוצי, תשעה באב הולך ונעלם מהמסך הקטן. רוב הערוצים, כולל אלה שנתונים תחת רגולציה, מתעלמים לחלוטין מהצום ומקורותיו. במקרה הטוב משולב שם סרט על ההתנתקות, חורבן בית מודרני שהחליף בשיח את החורבן מלפני אלפיים שנה. אפילו ערוץ 20, ערוץ המורשת בשמו הישן, הקדיש השבוע שעות ארוכות למורשת הגירוש ורק טיפה בים למורשת תשעה באב. סרטים ותוכניות על פוליטיקאים וגנרלים הועדפו שם על פני שיחה עם יהודה גליק על הר הבית שנדחקה לשעות הקטנות של הלילה. על ניסיונות להחיות את התקופה ההיא, להאיר אותה מזוויות חדשות באמצעות השקעה בהפקות חדשות, אין מה לדבר. מהאסונות ההיסטוריים של עם ישראל נותרו לנו כמה מנהגים דתיים פלוס דאחקות על אוכל ברשתות החברתיות.
אז מה בכל זאת עשוי להחזיר את בתי מקדשנו לתודעה התקשורתית? היארצייט האלפיים. אין כמו ציוני דרך עגולים כדי להחזיר לשיח אירועים נשכחים, גם כאלה שאינם כה חשובים כמו חורבנה של ירושלים. אם העיסוק בגוש קטיף זכה לעדנה בשנה שעברה במלאות עשור לגירוש, תחשבו איזה קאמבק יעשה אירוע היסטורי משמעותי בתולדות עמנו אחרי אלפיים שנה. כל שנותר הוא להמתין עד שנת 2070 למניינם, אלפיים שנה בדיוק אחרי חורבן בית שני, ורק אז לצפות בגאולתו של תשעה באב מההתעלמות והשכחה. או יותר טוב: להיגאל בעצמנו וממילא לייתר את האבלות ביום השידורים כולו.
מצלמה כתומה
עד שתגיע הגאולה, צפיתי במהלך הצום בשני סרטי התנתקות אנושיים, כואבים ועשויים היטב: 'כתומים' של יועד קדרי ויובל ארז, ו'התנערי' של מנורה חזני. הראשון הופק בשנה שעברה בעבור ערוץ 10. השני נעשה בעשור הקודם ושודר השבוע בערוץ 20. 'כתומים' עוסק בגירוש מגוש קטיף, 'התנערי' בגירוש מצפון השומרון. סרטה של חזני מתעד את החורבן עצמו, סרטם של קדרי וארז עוקב אחר תוצאותיו. שתי היצירות משלימות זו את זו, למרות ששתיהן מתמקדות בעיקר בכאב הגירוש, במאבק ובמחלוקות הפנימיות, וכמעט לא נוגעות במעטפת החיצונית של הוויכוח הפוליטי.
'כתומים' הוא המשכו של הסרט 'שלום לתמימות' מ‑2010, שתיעד שני ילדים מגוש קטיף בימי הפינוי וחזר אליהם אחרי חמש שנים. הסרט הנוכחי שב אל השניים אחרי עוד חמש שנים. מעין גרסה עברית ל‑'7 אפ' הבריטי. 'התנערי' הוא סרט אישי של תושבת חומש, עם מצלמה שלא מתיימרת לרגע להיות זבוב על הקיר. חזני לא רק מצלמת אלא גם מדבררת, נעצרת ומגורשת. בשני המקרים המצלמה כמעט אינה יוצרת מציאות, אבל היא צורבת אותה בתודעה של הצופה. סרטים כאלה, המשודרים מדי שנה בתשעה באב, אולי לא ימנעו את הגירוש האנטי-דמוקרטי הבא, אבל על דעת הקהל ועל הזיכרון ההיסטורי הם ישפיעו ועוד איך.
המצלמות והטלפונים הניידים, כמו גם התפתחות הרשתות החברתיות, מאזנים במשהו את שלטון היחיד של השמאל בתקשורת ובתודעת ההמונים. יחד עם זאת, עצוב לחשוב על עולם שבו אין היסטוריה זולת זו שנראית דרך המצלמה.
אנימציה משולשת
בדרום-מערב גרמניה נמצא פארק שעשועים ענקי ופופולרי בשם פארק אירופה, שמחולק לאזורים לפי שמות מדינות. בפארק ניתן למצוא לא מעט רכבות הרים, שמעניקות הנאה צרופה לנערים מתבגרים והופכות את עצמותיהם של המבוגרים לאבק פורח. למשל, באזור הצרפתי ישנן שתי רכבות הרים מפחידות ומהפכות קרביים. גם באזור איסלנד יש רכבת דומה, וגם המתקן הרוסי 'יורו מיר' יסדר מחדש את איבריכם הפנימיים ויגרום לכם להקיא את ארוחת הבוקר. אז מה ההבדל בין כל רכבות ההרים האלו? אה, זה נורא פשוט: במתקן שבאזור הצרפתי אתה תפלוט מגופך קרואסון ובאגט.
לרגל סיום שלושת השבועות, ולכבוד החלק האחרון של החופש הגדול, צפיתי במרתון של שלושה סרטי אנימציה מצליחים מהשנים האחרונות: 'פלונטר', 'אמיצה' ו'לשבור את הקרח' – להלן 'פרוזן'. וכמו אותן רכבות הרים בפארק אירופה, גם הסרטים הללו נבדלים זה מזה בעיקר באזור הגיאוגרפי שבו מתרחשת העלילה. מבחינות אחרות נראים הסרטים כמו שלישייה סיאמית, גרסאות שונות לאותו רעיון מרכזי: בת מלוכה צעירה, בעלת כישרונות מיוחדים או כוחות על-טבעיים, שמנסה להשתחרר ולהיות חופשייה ממגבלות וחוקים.
קווי הדמיון לא נגמרים בזה: כל שלוש העלילות מסתיימות בניצחונה הפנטסטי של האהבה, שמצליחה לבטל ולהעלים את המהמורות הקשות ביותר, ממעשי כישוף ועד מוות. ובכל שלושת הסרטים, סליחה על מתקפת הפי-סי, הגיבורות הן בהירות עור, ושיערן צח כשלג או אדום כמטבוחה. לא רק דמויות אפרו-אמריקניות מודרות משוברי הקופות של דיסני ופיקסאר, אלא גם סתם נשים ברונטיות.
ועדיין, אחד משלושת הסרטים נבדל מחבריו לטובה, וזהו 'פלונטר'. דווקא הוא, היחיד מביניהם שלא זכה באוסקר, מוצלח לטעמי משני חבריו החביבים אך הקצת-מעצבנים. 'אמיצה' ו'פרוזן' מציגים אנימציה מרהיבה ומרשימה לפרקים, וגם הומור שעובד מדי פעם, אבל שניהם לוקים ברמת העלילה והתסריט. 'פלונטר', לעומתם, מאזן היטב בין ההתפתחות העלילתית, הדיאלוגים, הדמויות, השחוק והדמע, והוא נהנה גם מיתרון גדול נוסף: המלחין אלן מנקן. עם כל הכבוד לשיר המצוין וזוכה האוסקר מ'פרוזן', המלחין הוותיק מימי הרנסאנס של דיסני היה ונשאר רמה אחת מעל עמיתיו לסרטי ההנפשה.