סדרת שערוריות הסלמונלה של השבועיים האחרונים חשפה לציבור הרחב את מה שהעוסקים בענף יודעים היטב.
שיטת הפיקוח על בטיחות המזון בישראל בנויה, בדומה למתרחש בעולם המערבי כולו, בעיקר על מנגנוני הבקרה הפנימיים של המפעל. משרד הבריאות מתקין תקנות, קובע את תקני הבטיחות ומדי פעם בפעם מקיים בדיקות פתע, אולם הוא אינו הגורם המפקח בפועל על בטיחות המזון. מי שמבצע את הפיקוח השוטף הם היצרנים, אשר מבצעים את הפיקוח בפועל בעזרת מעבדות פרטיות שהוסמכו על ידי משרד הבריאות. העובדה שהפיקוח הוא עצמאי לא אומרת שבטיחות המזון היא הפקר. בניגוד למה שאולי נדמה, ליצרנים יש אינטרס גבוה מאוד להבטיח שהמזון שמגיע לצלחתנו עומד בתקני הבטיחות של משרד הבריאות. זה אגב לא אומר שמדובר במזון בריא. בצדק העיר מי שהעיר שדגני הבוקר שעמדו במוקד סערת הסלמונלה הראשונה בגל הנוכחי הם מוצר לא בריא במיוחד, עם סלמונלה וגם בלעדיה.
אז מה בעצם האינטרס של המפעל לשמור על הבריאות של כולנו? בסופו של דבר הכול זורם למקום אחד – כסף. פגיעה בבטיחות ואי עמידה בתקנים שנחשפות עלולות להסב לחברות נזק כספי כבד מאוד. לנזק הזה ישנם שני מסלולים, מנהלי ומשפטי. השלב הראשון האפשרי הוא כאמור השלב המנהלי. כאשר נחשף מחדל בטיחות מזון שכזה, הצעד הכמעט ראשון שמתרחש הוא השבתת ייצור במפעל. קחו למשל את מפעל טחינת 'הנסיך' שנסגר ביום ראשון השבוע בהוראת משרד הבריאות. סגירת ייצור לפרקי זמן של שבוע-שבועיים עלולה להסב למפעל כזה נזק שייקח חודשים ארוכים לשקם אותו. עזיבה של לקוחות, קושי בעמידה בתשלומים לספקים וצורך לפצות את שרשרת הנפגעים מגדילים את הנזק עוד ועוד. אם עצירת הייצור היא ארוכה יותר, המפעל עלול לספוג מכה שאין ממנה תקומה.
בשלב השני הנזק עובר למישור המשפטי. בשנים האחרונות התפתח מאוד במדינת ישראל מוסד התובענה הייצוגית, לאחר שהחוק בנושא זה הוסדר והובהר. סיטואציה כזו של פגיעה בבטיחות המזון גוררת בעקבותיה כמעט באופן מיידי תביעה ייצוגית. קחו לדוגמה את סלטי שמיר. ביום חמישי שעבר הכריזה החברה על "ריקול" למוצריה, וכבר ביום ראשון בבוקר נחו על שולחן בית המשפט שתי בקשות לאישור תובענה ייצוגית, אחת על סך 40 מיליון שקלים והשנייה על סך 6.7 מיליון שקלים. בלי שנביע דעה על סיכויי התביעה, ברור לכל אחד שאין חברה שמעוניינת לנהל את עסקיה כשחרב כזו מרחפת מעל ראשה. אגב, גם חברת יונילוור מתמודדת עם סדרת בקשות לאישור תובענות ייצוגיות, אם כי במקרה הזה מדובר בתאגיד בינלאומי ענקי שמסוגל להתמודד עם האיום הכלכלי. כמובן שכאשר תביעה כזו מתקבלת, מדובר כבר במציאות כלכלית שונה לחלוטין. בקיצור, זהו גורם הרתעה משמעותי מאוד, גם מול יצרניות מזון גדולות, ובטח מול יצרניות מסדר גודל קטן ובינוני.
השר כלוביסט
בכיר לשעבר במשרד האוצר אמר לי לפני כמה שנים: "דע לך, בישראל השרים הם לא מיניסטרים, הם לוביסטים". מי שרצה דוגמה חיה למצב הזה יכול היה לקבל אותה בסוף השבוע שעבר. ישיבת הממשלה על תקציב המדינה לשנים 2017 ו‑2018 ארכה כיממה. היא התחילה בבוקר יום חמישי והסתיימה למחרת, בשישי בבוקר. מי שעקב אחרי הציוצים של השרים ברשתות החברתיות גילה שורה של "הישגים". שר החינוך השיג מיליארדים למשרדו, שר הרווחה סיפר כיצד בנוסף לתוספת התקציבית שקיבל יוחרג משרדו מהקיצוץ הרוחבי במשרדי הממשלה. שר הבריאות התנאה בהישגים לתקציב הבריאות, וכך גם שרת התרבות והספורט מירי רגב, שהוציאה את ההודעה בעודה מלווה את בחורינו המצוינים באולימפיאדת ריו.
תקציב 2017‑2018 נראה כמו חגיגת הוצאות אחת גדולה, שבאוצר שוברים את הראש איך לממן אותה. הקיצוץ הרוחבי שעליו הוחלט עם אישור התקציב לא יוכל לכסות את כל הבזבוזים, ולכן מנסים באוצר למצוא אפיקי הכנסה שונים. כך למשל הם מנסים לשאוב כספים מקופת רשות שדות התעופה, שולחים יד לקופת קק"ל ולוטשים עיניים לעוד כמה מקומות. במקביל באוצר כבר מבינים שלא יהיה מנוס מללוות כסף, והרבה, כדי לממן את החגיגה הזאת. בניגוד למתווה שסוכם לפני שנתיים, הגירעון בתקציב השנתיים הבאות לא רק שלא יקטן, הוא יגדל – והרבה. כפי שכבר הסברנו כאן בעבר, הדרך שבה נמדד הגירעון היא ביחס לתוצר המקומי של המדינה. מסלול אחד מודד את הגירעון השנתי ביחס לתוצר השנתי, ומסלול שני מודד את סך חובותיה של המדינה מול התוצר השנתי.
ברוב השנים קודמות, גם כאשר הגירעון השנתי גדל ביחס לתוצר, סך החוב הלאומי ביחס לתוצר נותר במתווה כללי של ירידה, גם אם מתונה. מצב שבו כבר בשעת הנחת התקציב ברור שהיחס בין גודל החוב הכולל של המדינה ובין התוצר הולך לגדול הוא כמעט חסר תקדים. נכון, לפעמים מתרחשות "תאונות" וגביית המיסים בפועל נמוכה מהמצופה. לעתים התוצר גדל בקצב נמוך מהמצופה, וכך בפועל הגירעון גדול מהמתוכנן. אולם מצב שבו מלכתחילה מתכננים תקציב כך שחובותיה של המדינה ביחס לתוצר שלה יגדלו, וזאת בלי שמדובר בשנת משבר מובהקת, הוא כמעט בגדר הפקרות כלכלית.
כעת אפשר לחזור לידידנו, בכיר האוצר לשעבר. שרי הממשלה שישבו בישיבה הארוכה, אל תוך הלילה, לא שאלו את עצמם שאלה אחת פשוטה: מאיפה יבוא הכסף? את השאלה הזאת הם השאירו לשר האוצר ולצוות פקידיו המיומנים. למרות שהם כולם אחראים יחד עם שר האוצר ליציבותה של הכלכלה הישראלית, כל אחד מהם מתפקד כלוביסט של משרדו. כשחסר לו כסף למשהו, הוא לא שואל את עצמו "איפה נקצץ במשרד שלנו", אלא "איך נביא עוד כסף ממשרד האוצר". וזו, חברים, לא התנהגות של מיניסטר שנושא באחריות לגורלה של המדינה כולה.