בדרך כלל הציבור האמריקני מתחיל להתמקד בבחירות בשבוע הראשון בספטמבר. אבל נכון לעכשיו, נראה שהבור שכרה לעצמו דונלד טראמפ יחסוך לבוחר האמריקני גם את אותה יקיצת ספטמבר.
קשה לראות מפנה במרוץ לנשיאות שימנע מהילארי קלינטון לרשת את אובמה. גם כאשר נחשף לכלוך על קלינטון, הוא לא מצליח לחדור דרך ביצורי התקשורת הסוככת עליה. אבל זה עוד היה צפוי. מה שהיה בלתי צפוי הוא אי יכולתו של טראמפ לאחד אפילו את המחנה שלו. תארו לעצמכם מצב שבו נתניהו סופג בליסטראות לא רק מהערוץ הראשון, ערוץ 2, ערוץ 10, רשת ב' וגל"צ, אלא גם מ'בשבע', 'ישראל היום', ערוץ 20 ועלוני השבת, ובנוסף לכך בכירים ביטחוניים כגון יעקב עמידרור ומשה ארנס מכריזים שהם יתמכו בראש המחנה שנגדו. זה מצב הביש שדונלד טראמפ נקלע אליו.
מצבו של טראמפ בסקרים לא מעודד, והפעם לא מדובר רק בסקרים לאומיים אלא בסקרים בתוך המדינות. קלינטון בונה לעצמה פער משמעותי גם במדינות שהייתה אמורה להיות בהן תחרות, ושטראמפ היה חייב לנצח בהן כדי לנהל קרב שקול. בהתאם לכך, בחדר המיון הרפובליקני עומדים על סף החלטה קשה: האם להכריז על המטופל טראמפ כמקרה אבוד ולהקדיש את מאמצי ההחייאה למועמדים לקונגרס (על פי השיטה האמריקנית, עומדים לבחירה כל חברי בית הנבחרים ושליש מחברי הסנאט).
הסכנה בטקטיקה הזאת היא שניצחון מוחץ למועמד לנשיאות עשוי להשפיע לטובה על יתר מועמדי המפלגה, שיאחזו בשולי מעילו וינצחו. הדמוקרטים סומכים על התופעה הזאת, שעשויה להרחיב את ההצלחה מקלינטון לשאר חברי המפלגה; הרפובליקנים בונים על כך שיתרונה הבולט של קלינטון נובע משנאת טראמפ ולא מאהבת הילארי. אכן, רוב הנשאלים בסקרים עדיין סבורים שהיא איננה ראויה לאמון. למרבה האירוניה, התעמולה של קלינטון המבקשת מרפובליקנים לערוק לשורותיה (מבלי לערוק לשורות המפלגה הדמוקרטית) משחקת לידי הרפובליקנים, אשר מקווים שהבוחר ששם פתק לקלינטון ישוב לתמוך ביתר המועמדים הרפובליקנים.
השיטה האמריקנית יוצרת ניגוד אינטרסים מסוים בין המועמד לנשיא ובין טובת המפלגה: אף שהנשיא הוא מנהיג מפלגתו, בו זמנית הוא גם אמור להיות נשיא של כולם, ולזכות במעמד עצמאי משלו, שאינו תלוי במפלגתו אלא בתמיכת הציבור שהצביע בשבילו. ככל שהסברת קלינטון הופכת את המאבק בינה ובין טראמפ לאישי, היא מגבירה את הסיכוי שמועמדים רפובליקנים ישרדו את מפלתו של טראמפ.
הרב אמסלם, בנט והצרפתים
צירופו של הרב חיים אמסלם לבית היהודי אירע סמוך לנחיתת טיסת העולים הגדולה ביותר שהגיעה אי פעם מצרפת, ויש סמליות בדבר. עתה, עם התרחבות העלייה מצרפת, אמסלם דובר הצרפתית מאלג'יריה, שאף גדל בליון שבצרפת, בהחלט יצדיק מקום בשבילו ברשימה. התרחבות העלייה מצרפת היא משמעותית, ומושפעת בין השאר מהחלטת הבוחר הבריטי לפרוש מהאיחוד האירופי. עד עתה בריטניה התחרתה בישראל כמדינת יעד ליהדות צרפת; אזרח יהודי צרפתי היה מסוגל להתיישב בלונדון וליהנות כמעט מאותן הזכויות של אזרח בריטי. בהתאם לכך לונדון הפכה להיות העיר הצרפתית השביעית בגודלה, ובמערכות הבחירות בצרפת המועמדים דאגו לפקוד אותה כאילו מדובר בצרפת גופא. נסיעה ברכבת הייתה מביאה יהודי מלונדון לפריז לפקוד את קרובי משפחתו ואת עסקיו בתוך שלוש שעות, פחות מהמרחק בין לונדון לסקוטלנד. עתה, לאחר הצבעת הפרישה, מי שכבר הגיע – הגיע, אבל סימן שאלה רובץ על מי שיגיע בתקופה של בין השמשות. לאחר הפרישה בפועל, דין מהגר מצרפת לבריטניה יהיה כדין מהגר מניו זילנד או הודו.
מכל מקום, לעניין הצטרפותו של הרב אמסלם לבית היהודי, שני הצדדים עשו עסקה טובה: הרב אמסלם בריצה עצמאית קיבל מנדט וחצי, וזאת אחרי שהרכיב רשימה תמוהה שלא סייעה לו בהרבה בלשון המעטה. מצד הבית היהודי, ההצטרפות משתלבת עם המאבק התקציבי המוצלח שניהל שר החינוך נפתלי בנט: ייעוד נתח רציני מתקציבו המוגדל למטרת שילוב אוכלוסיות חלשות בחינוך, כלומר הציבור החרדי. בניגוד לאח לפיד, הפעם השילוב לא נעשה בכפייה, אלא על פי גישה של "רוצה אני" שמוביל גם הרב אמסלם. אכן אפשר היה לשמוע את קריאת "רוצים אנו" מתוך פלחים בציבור החרדי, כאשר בוטל הצורך בלימודי ליבה. המוסדות להשכלה גבוהה כבר מכינים את עצמם לגל החדש של תלמידים מהמגזר החרדי. בכך יציגו בנט ועזרן את עצמם כנציגי השילוב, ויותירו בידי המפלגות החרדיות את הברירה האם ינהלו התנגדות עיקשת נגד ההשתלבות, ייתנו לתהליך להתקדם מתוך הסכמה שבשתיקה או יעניקו את ברכתם בריש גלי. זהו אתגר לא רק לאריה דרעי והנהגת ש"ס, אלא גם ליהדות התורה, ואפילו לאלי ישי אם הוא שוקל להתמודד שוב כראש רשימה.
הדעות חלוקות על הסיבה שגרמה לתוצאה המאכזבת של הבית היהודי בבחירות האחרונות, אבל כמעט כולם מסכימים שמשבר אלי אוחנה תרם לפתיחה צולעת של הקמפיין. עם צירופו של הרב אמסלם, דו"ח ועדת ביטון ויישומו וכן תחושה בפריפריה ובשכונות שמשרד החינוך בראשות הבית היהודי פועל לצמצום פערים, לא יהיה כבר צורך בשליפת שפנים כמו אלי אוחנה בהרכבת הרשימה.
פרידה מבמבי
בעיתון 'הארץ' התנהל ויכוח בין ארי שביט לגדעון לוי על הציונות הדתית. שניהם סבורים שישראל בהנהגת הסרוגים זה אסון, אבל שביט בעל כורחו הביע דברי קנאה, שבהשוואה לשמאל הישנוני הציונות הדתית תוססת ומרתקת. אחת הסיבות לחיותה של הציונות הדתית היא כמות הקולות המתווכחים בתוכה, שלפעמים מובילה לפלגנות יתר ובמיוחד בתקופת הבחירות.
אחד הקולות החשובים יותר בוויכוחים אלו היה קולה של במבי שלג ז"ל, שהלכה לעולמה השבוע. אני זוכר את במבי מתפוצצת מזעם כאשר ניסו להדיח מתפקידו קול מיוחד אחר בציבורנו, הרב מנחם פרומן זצ"ל. למרות תנועתם למרכז, צחוק הגורל הוא שבמבי, שחיה עם בעלה יאיר יבדל"א בתוך הקונצנזוס, בארמון הנציב לצד ג'בל מוכאבר העוין שהוציא מתוכו כמה רוצחים, נטמנה השבוע בהר הזיתים. מקום שלצערנו נכנסים אליו עם אבטחה, שלא הייתה מביישת שום יישוב מבודד ומרוחק.