את הספרים החדשים אני מכניס אליו בחיוך, נזכר בספר ההוא ששינה את היחס שלי לתחילתה של שנת לימודים.

עד השנה שעברה דחיתי את סידור הילקוט לערב שלפני היום הראשון בבית הספר. אם להרבה ילדים היום הזה הוא יום חג, בשבילי הוא היה התגשמות כל הפחדים. את השנה סיימתי עם ציון "נכשל" גדול בחשבון. לא הבנתי את דברי המורה, ואת רוב השיעורים העברתי בניסיון שלא לבלוט, כדי שלא יבחר בי לענות על התרגילים שכתב על הלוח. את שיעורי הבית הצלחתי לעשות רק כי רוני עזר לי, ולרוב, כשהתייאש מלהסביר, הוא פשוט גילה לי את התשובות.

באותו החופש אבא ואמא רשמו אותי לקורס מיוחד. המורה שם הסבירה הכול בצורה מאוד ברורה, ואפילו הצלחתי להבין, אבל חששתי שכשאצטרך להתמודד לבד עם התרגילים שבספר ומול המורה המפחיד בכיתה, אגלה ששוב אני לא מבין דבר.

בערב שלפני תחילת השנה ההיא, הכנסתי את הספרים לילקוט. ספר החשבון שקיבלתי היה מאוד משומש. הכריכה שלו הייתה משופשפת, ובכמה דפים היו קפלים. מה שמשך את תשומת לבי היה חוברת דפי משבצות מהודקת שבצבצה מתוך הספר. משכתי אותה החוצה. בכתב עגול ומסודר נכתב על כל אחד מהדפים הללו מספר עמוד, מספר תרגיל וגם פתרון לשאלה. אחד התלמידים שכנראה השתמש בספר לפניי, כתב את התשובות לכל השאלות בצורה כל כך מאורגנת, שכל מה שהייתי צריך זה להעתיק אותן, ונגמרו הפחדים משיעור חשבון.

הלילה ההוא היה הלילה הראשון לפני שנת לימודים שבו הלכתי לישון מחייך. סוף סוף אוכל גם אני ליהנות מהחגיגיות של יום ראשון בבית הספר.

כשהגיע השיעור הראשון בחשבון, חיכיתי לו מתרגש ומפחד. המורה כתב על הלוח תרגיל מתוך העמוד הראשון בספר, ושאל מי רוצה לפתור. היד שלי הייתה בחצי הדרך אל הילקוט, לשלוף את צרור דפי התשובות, כשלרגע הרמתי את המבט. זה היה תרגיל שמאוד דמה למה שהמורה בקורס בחופש לימדה אותנו לפתור. החלטתי שאנסה רגע להבין בעצמי ואז אשווה את התשובה עם מה שכתוב בצרור דפי התשובות שמצאתי. המורה, ששם לב שאני כותב במרץ, ביקש שאגש ללוח. לא הספקתי לבדוק את התשובה, ולכן ניגשתי לשם לאט ובפחד. התחלתי לרשום את הדרך אל הפתרון, והמורה שיבח אותי על כל שלב. ביד רועדת כתבתי את התשובה, והמורה התחיל למחוא כפיים. רוני היה הראשון שהצטרף, ואחריו כולם. מסמיק ונבוך חזרתי אל הכיסא שלי, חושב לעצמי שזו ההרגשה הכי טובה בעולם. הצלחתי להבין מה שצריך לעשות. לא העתקתי.

באותו יום כשישבתי להכין שיעורי בית, הפיתוי להעתיק את התשובות מדפי התשובות היה חזק. ככל שאסיים מהר יותר, כך אצא לשחק מוקדם יותר. אבל רציתי לבדוק אם באמת הבנתי. היו שם כמה תרגילים קשים, והחוברת עם התשובות הייתה בתוך התיק, אבל החלטתי להציץ בה רק אם ממש לא אבין.

כך עברה רוב השנה כשאני מנסה לבד, נכשל לפעמים, אבל לומד מהטעות, גאה בהצלחות וצובר יותר ויותר ביטחון. לא הצצתי בחוברת התשובות אפילו פעם אחת, אבל שמרתי אותה ליום שבו שוב לא אבין חומר חדש שנלמד.

רוני היה זה שמצא את החוברת בתוך הספר שלי. הוא חשב שההצלחה שלי בשיעורים הייתה בזכות העובדה שהעתקתי את התשובות, ומאוד כעס עליי. אבל אז הוא הסתכל בעיון בדפים, בדק בספר, ושוב עבר על חוברת התשובות, והתחיל לצחוק.

"תגיד", הוא פנה אליי, "בשביל מה אתה מסתובב עם חוברת תשובות שבכלל לא מתאימות לספר שלנו?"