סימני השאלה של ילדי התשובה

הוריה של ליטל חזרו בתשובה כשהייתה בת חמש. את השינוי הגדול הזה שהתחולל בחייה היא לא זוכרת.

מאז נדדה משפחתה בין כמה וכמה קהילות ומגזרים, עד שקבעה את ביתה בשכונה דתית-לאומית באחת מערי המרכז. את בניהם שלחו לתלמודי תורה ציוניים ואת הבנות לאולפנות ברוח הרב קוק.

כיום, כשהיא כבר בת 23, ליטל אומרת כי היא מבינה את הלהט הדתי שאפף את הוריה: "ההורים שלי גילו את היהדות ואת היופי של חיי תורה בגיל מאוחר יחסית. עד אז הם היו מנותקים לגמרי מיהדות. הם גדלו במשפחות חילוניות ממש. כשהם החליטו לשמור שבת ולהיות דתיים, זה בא ממקום שלם. הם הלכו על זה בכל הכוח. אפשר לומר שהם גילו את האור. מאותו רגע, מבחינתם, התורה והמצוות היו הכול. באופן הכי טבעי, את הטוב הזה הם רצו להעביר אלינו. רק שהלהיטות שלהם גרמה לאחים הגדולים שלי ולי לפתח סוג של אנטי", היא מסבירה. "היינו מתווכחים איתם על הכול. 'מי אמר שזו הדרך?', 'למה אתם מחליטים בשבילנו איך צריך לחיות?'. לא נעים לי לומר, אבל לפעמים זה הגיע לטונים גבוהים".

ההתמודדות העיקרית של ליטל בנערותה הייתה מול אמה. "היו ימים שהרגשתי שכבר אין לי אוויר. שהיא חונקת אותי. היה שלב, כשהייתי בת 16 בערך, שלקחתי תיק גב, זרקתי לתוכו כמה בגדים, מברשת שיניים ומגבת והחבאתי מתחת למיטה. הרגשתי שהיום שבו אצא מהבית ואטרוק את הדלת הולך ומתקרב. לא היה לי לאן ללכת, אבל הרגשתי שכאן אני לא רוצה להיות יותר".

היה כל כך רע?

"יש לי הורים באמת מסורים ואוהבים, אבל איך לומר זאת בעדינות, אמא שלי הייתה נודניקית. כל הזמן בדקה אם נטלתי ידיים או בירכתי כמו שצריך או התפללתי שחרית. שלא נדבר על הבגדים. אמא חפרה לי על האורך של החצאית והשרוולים והתערבה באיזו מוזיקה אני שומעת. הרבה פעמים זה היה בלי מילים, רק מבט כזה של אכזבה. בשבילי המבט הזה היה יותר קשה מהמילים עצמן", היא נאנחת. "אני חושבת שאמא מרחפת במין קדושה כזו, וכנראה רצתה שגם הילדים שלה ירחפו בתוך ענן של רוחניות. אבל מה לעשות, אני לא במקום הזה", היא אומרת. "הרגשתי שאנחנו לא מדברות את אותה שפה. כנערה עברתי הרבה. היום אני מגדירה את עצמי דתייה, אבל לא מה שההורים שלי חלמו עליו. במבט לאחור, אני מצטערת על הרבה ויכוחים מיותרים, אבל כנראה שהיה בינינו פער שלא ניתן לגישור", היא אומרת בכנות.

ליטל ואחיה לא לבד. בקרב בני הדור השני לחוזרים בתשובה מצטיירת תמונה מורכבת ולא פשוטה. הוריהם, שחזרו בתשובה, חוללו מפנה דרמטי בחייהם. במידה כזו או אחרת הם הפנו עורף לחייהם הקודמים, השאירו מאחור חברים, מקום עבודה או אפילו מקצוע. החליפו חזות, זהות ושפה, עברו מקום מגורים והחלו בפרק חיים חדש. לעתים המחיר האישי כבד מנשוא. אך למרות כל זאת, השתדלו ההורים להשיל מעליהם את רשמי העבר ובחרו בחיים חדשים של תורה ומצוות. אך מה בנוגע לילדיהם של אותם בעלי תשובה, שגדלים בצל המפנה שחוללו הוריהם? האם הם בהכרח נדבקים באותו להט אמונה שסחף את ההורים, או מתעקשים לסלול נתיב ייחודי משלהם? האם הדור השני מרגיש מחויב להשלכות המסע הרוחני של הוריו? מדוע למרות הדרך הפתלתלה ומלאת הניסיונות שעברו ההורים, ילדיהם בחלקם עדיין לא חשים במקומם הטבעי?

"בני, תזכה להיות בעל תשובה"

הרב זאב שרון - סופר, מחנך וראש המכינה הקדם צבאית 'ארזי הלבנון' בשילה, ורעייתו אסנת - מנהלת המחלקה המשפטית של ארגון 'יד לאישה', חזרו בתשובה לפני קרוב לארבעה עשורים. "היינו הזוג הראשון של מכון מאיר ומכון אורה", מגלה הרב שרון.

אסנת חזרה בתשובה בגיל התיכון, אצל הרב שרון זה לקח עוד כמה שנות חיפוש ותהייה. הוא נולד בתל אביב. בעקבות עבודתו של אביו במוסד הישראלי עברה ילדותו בנדודים, שבמסגרתם אף שהה במשך שש שנים בצרפת. בגיל 17 נהרגה אמו בתאונת דרכים קטלנית ומאז החלו לנקר במוחו "שאלות קיומיות", כהגדרתו. לקראת סוף כיתה י"א, כבן קיבוץ ניר-עם, השתתף בחוג שכלל לימודי דת. במסגרת החוג נפגש לראשונה עם הרב חיים דרוקמן. "מההתחלה היה לי חיבור חזק איתו. אחר כך, לאורך כל השמינית, באנו אליו עשרה חבר'ה ולמדנו אמונה ומוסר".

עם שחרורו מהצבא ארז תרמיל ויצא לטיול ממושך בדרום אמריקה, שם התחיל בתהליך תשובה. עם שובו לישראל, החל שרון ללמוד במכון מאיר בירושלים. לאחר כשנה עבר ללמוד בישיבת מרכז הרב, בה שקד על לימודו כעשור. כזוג צעיר קבעו את ביתם בבית אל ב'. "בהתחלה מאוד רצינו להיות כמו הדתיים, להשתלב בחברה ולחיות בדיוק כמוהם", הוא משחזר. "בשלב הראשון של התשובה אין ביקורת. אתה רק רוצה להיות חלק. אתה מסתכל על הדתיים בצורה מאוד אידיאליסטית, בערגה ובשאיפה גדולה. אתה משתדל להתנהג כמוהם בלי לשאול יותר מדי שאלות".

בשלב הבא, מספר הרב שרון, הילדים גדלים ומגיעה ההחלטה הגורלית לאיזה מוסד חינוכי לשלוח אותם. "כבעל תשובה אתה רק רוצה שהילדים שלך יהיו תלמידי חכמים. זה מה שמעניין אותך. אתה פוגש את עצמך בילד. אתה מטיל עליו את כל מה שאתה היית רוצה שהוא יהיה, לא עושה את ההפרדה בין הרצונות שלך לשלו. אתה לא מספיק רואה אותו. זו טעות הורית בסיסית", הוא נאנח. "אתה רוצה שהוא ילמד תורה ובכלל לא שם לב איפה הילד שלך נמצא. עד היום יש מתח ביני ובין הבן שלי כתוצאה מזה שניסיתי להחיל עליו את העולם הרוחני שאני רציתי, בלי להתחשב בעולמו וברצון שלו. כי בהתחלה אתה מאוד רוצה להיות 'כמוהם', להחמיר בכל דבר. היום כבר נרגענו והכול יותר נינוח".

רעייתו אסנת מספרת על שלב הפוסט-חזרה בתשובה, שבו עברו מהיטמעות לביקורתיות ועצמאות: "בהתחלה ניסינו להיות דוסים", היא צוחקת. "כמו דוסים טובים אני למדתי במכללה וזאב במרכז הרב. עבר הזמן והפקק השתחרר. החלטנו להיות אנחנו, במובן החיובי של המילה. עם הזמן הפכנו להיות עצמאיים בדעות שלנו. אוהבים את הקב"ה וחיים חיי אמונה מלאים, אבל לא דוסים. החברה הדתית לא מושלמת. יש לה את התחלואים שלה, ואנחנו כחוזרים בתשובה עם הזמן הפכנו יותר ביקורתיים. אין אצלנו באופן אוטומטי כזה ראה וקדש. שום דבר לא מובן מאליו.

"אני חושבת שהדור השני שלנו, באיזה שהוא מקום, למרות שלמדו במיטב מוסדות החינוך הדתיים-לאומיים, ספגו מאיתנו את הרוח הזאת. הם לא קיבלו שום דבר כמובן מאליו. הם בחנו את הדברים לעומק, מה מתאים להם ומה האמת. הם אימצו את הגישה הביקורתית והבוחנת שלנו. יש לי בת חב"דניקית. היא הרגישה שאלו החיים שנכונים לה. גם היום, עם כל היתרונות של החברה החב"דית, היא עדיין מתבוננת עליה בעיניים ביקורתיות. בן אחר הוא אמן כלי הקשה, בן אחר הוא צלם מקצועי. אחד עוסק בביטחון ואחת פרויקטורית. כולם עצמאיים, כל אחד עושה דברים ומגשים את הצד היצירתי שבו. כל אחד מהילדים שלנו תפס את הכיוון שלו בעבודת ה' ואני גאה בזה. אנחנו לא בית מרכזניקי טיפוסי. אולי חיצונית אנחנו נראים מיינסטרים, אבל בסוף אנחנו בכל זאת חוזרים בתשובה", היא מחייכת.

הרב שרון מספר: "לפני כמה שנים אשתי נכנסה למונית והנהג הסתכל עליה ואמר: 'נכון שאת בעלת תשובה? אני רואה את זה לפי הברק שיש לך בעיניים'. לא ייאמן. 25 שנים אחרי שהיא חזרה בתשובה, ואותו נהג ראה את הברק הזה של התשובה".

הצלחתם להעביר את הברק הזה גם לילדים?

אסנת משיבה: "זה לא משהו שאפשר להנחיל אוטומטית לילדים. זה לא זבנג וגמרנו. בשבילנו התשובה הייתה חוויה רוחנית מאוד חזקה ומשמעותית. זה עטף אותנו, והילדים שלנו שנחשפו לזה מחפשים את האור הזה בעצמם. במוסדות החינוך לצערי, האור הזה לא נמצא. הם בחרו בכיוונים שונים כדי לנסות ולפגוש את אותו אור".

הרב שרון משתף: "ביום בר המצווה של הבן שלי אמרתי לו: 'בני היקר, אתה לא כמו אבא ואמא. אתה נולדת לבית שומר תורה ומצוות. אני מאחל לך שתזכה להיות בעל תשובה'. התכוונתי לאחל לו שיזכה לעלות מהשלב שבו הוא נמצא באותה נקודת זמן לשלב הבא, שיזכה לשאוף תמיד, להיות יותר פנימי, יותר מואר".

"אנחנו מראים כיוון, לא כופים"

הזמרת דין דין אביב חזרה בתשובה לפני כעשור. כיום היא ובעלה אלון יפה מתגוררים בהוד השרון ויש להם ארבעה ילדים, הבכור בן 11 וחצי. "הכול התחיל כשהמוהל הציע לאלון למול בעצמו את הבן הבכור שלנו, עדן-יהודה. באותו רגע נפתח אצלו משהו מאוד רוחני. לקראת הברית הוא טבל במקווה והתחיל ללמוד על משמעות המצווה. פתאום הוא היה עם אור גדול. מאז הוא התחיל עם התשובה. לי זה לקח עוד כמה שנים טובות".

קפיצת מדרגה משמעותית בתהליך התשובה של אביב הייתה במהלך חיפוש גן מתאים לבנה. "חיפשתי גן טוב בהוד השרון. משום מה לא מצאתי משהו שמצא חן בעיניי, עד שנתקלתי בגננת חסידת ברסלב. נכנסתי לגן עם גופייה ומכנסיים והיא קיבלה אותי כמו שאני. לפני כן הייתי בחמישה או שישה גנים שנחשבים הכי טובים בהוד השרון ולא התחברתי. בגן הזה ראיתי ילדים עם פאות וזה קסם לי. המראה שלהם שבה את לבי. הם הסתכלו עליי עם העיניים הטהורות שלהם והגננת דיברה איתם ברוך כזה. אמרה 'אתם ילדים צדיקים'. רציתי שהילד שלי יטבע בתוך כול הטוב הזה", היא צוחקת.

"התשובה שלי הייתה תהליך ארוך", היא מסבירה. "בטקס החאלקה של הבכור הוא קיבל ציצית במתנה. באותו שלב אבא שלו לא שם ציצית. אני הייתי בלי כיסוי ראש, ושלא נדבר על לבוש צנוע. הילד התלהב מהציצית הקדושה, התעקש ללכת כל יום עם ציצית וביקש מכולם לנשק אותה. זה היה מהמם. אז אמרתי לבעלי שהוא חייב להתחיל להקפיד על ציצית. הבית מושפע מהילדים ומהחינוך שהם סופגים בתלמוד תורה ובגנים. רק לפני שנה וחצי הילד שלי ישב איתי ולימד אותי את תפילת העמידה, מתי קמים, מתי כורעים, מתי הולכים אחורה".

איזה סוג של הורים אתם בחינוך הילדים לתורה ומצוות?

"אנחנו משתדלים להיות קשובים לילדים שלנו. אנחנו שמים לב ולא לוחצים. בזמן סעודות השבת הבן שלנו מתנדנד על הכיסא בחוסר רוגע. אי שקט כזה. כאילו הוא אומר לנו בלי מילים 'תעשו טובה ותעזבו אותי'. יש לו שם כנראה איזו התנגדות פנימית. אז הרבה פעמים אנחנו מעלימים עין, כאילו לא שמים לב. אם בקידוש הוא מתעסק במשהו אחר אני אומרת לבעלי 'עזוב, תשחרר' ואנחנו מאפשרים לו לשחק בסלון. לפעמים אני קולטת שהוא לא מברך כמו שצריך, אבל אני לא אומרת לו מילה. אבל כשהוא מברך - אני עפה עליו ואומרת לו 'איזה צדיק אתה'.

"אני לא מנסה לכפות על אף אחד דרך. אנחנו מראים כיוון, מעניקים להם כלים - אבל בסוף זו הבחירה שלהם ורק שלהם. זה בדיוק רבי נחמן", היא מחייכת. "יש לך את הערכים ואת האמונה והכול בידיים שלך. שיהיה ברור, אני הכי מתפללת עליהם שילכו בדרך ה', אבל אני מודעת לכך שיש גבול ליכולת שלנו כהורים על הילדים".

הילדים יודעים על החיים הקודמים שלכם?

"הם ראו קצת סרטונים ביוטיוב מהופעות שלי. לא אכפת לי שיראו, אבל אני לא חושפת אותם להכול. את האלבום של החתונה לא הראינו להם, רק חלק מהתמונות היותר צנועות. הם גדלים בעולם בלי טלוויזיה, בלי מחשב ועם פלאפון חסום. הכול בהגנות ועם מינימום חשיפה. מצד שני, הם גרים בהוד השרון, עיר סופר חילונית. הם רואים סביבם אנשים שהם לא כמוהם. באחד הימים באה מישהי הביתה, אז הבת שלי לחשה לי באוזן בשוק: 'אמא, איך היא לבושה'. עניתי לה: 'מתוקה, עם ישראל הוא עם קדוש - תתפללי עליה'. יש היום הרבה בלגן ובלבול בין טוב ורע ואנחנו מנסים להגן עליהם במה שאפשר".

את חוששת שמא יבוא יום ואחד מהילדים שלך יחליט לעשות את הדרך חזרה לעולם שהשארת מאחור?

"לא. אני משערת שזו אופציה שיכולה לקרות. אם ילד שלי יבחר בדרך אחרת - זה לא יהיה כישלון מבחינתי. כמובן שאני רוצה שהילדים שלי ילכו בדרך התורה, אבל אני מאמינה שבכל מקרה הילד שלי ירוויח מהחינוך שהוא ספג. אני מאמינה שגם אם יחיה כחילוני - נפשו, רוחו וערכיו יהיו ערכי תורה, הפנימיות שלו תהיה מבוססת ועמוקה".

גם הוריו של אוהד (שם בדוי) חזרו בתשובה. אביו הוא דמות בולטת בציונות הדתית. אוהד, נשוי והורה לילדים בעצמו, מצביע על קשיים שעמם נאלץ להתמודד כדור ההמשך לתשובה, ואומר כי "לחוזרים בתשובה לוקח הרבה שנים ללמוד מה באמת אסור ומה מותר. לכן בהתחלה ההורים נוטים להחמיר על עצמם ועל המשפחה שלהם בכל עניין הלכתי. זה משפיע כמובן גם על ילדים שגדלים בתוך האווירה הזאת".

המתיחות הבין-דורית, מסביר אוהד, נוכחת בפרטים הקטנים של החיים: "יש דברים שחוזרים בתשובה מחמירים עם הילדים שלהם רק כי זה מזכיר להם את העולם החילוני שהם באו ממנו. לדוגמה, ללבוש מכנסי ג'ינס או לשמוע מוזיקה ישראלית. אני מאמין שבסוף ואחרי שנים, הילדים הם אלו שמאזנים את ההורים שלהם".

מנגד, מציין אוהד, קיים יתרון חינוכי בחיים לצד הורים חוזרים בתשובה: "הדבר המרכזי החיובי בלצמוח בבית כזה הוא שגדלים עם הורים שחיפשו דרך אמיתית לחיות, ולא סתם לזרום בעולם דתי. אני מאמין שהכמיהה הזאת לאמת השפיעה גם עלינו".

לא למנוע מהילד את הספק

"חינוך ילדים הוא אתגר ומשימה מורכבת לכל הורה, בוודאי כשההורים עצמם עוברים מסע רוחני פנימי בחיים שלהם", מדגיש פרופ' שרגא פישרמן, חבר סגל במכללה האקדמית לחינוך שאנן ומומחה לגיל ההתבגרות והזהות האמונית. "המפתח לגיבוש הזהות האמונית אצל מתבגר הוא הספק וההתלבטות. מתבגר שלא מתלבט, בעצם לא מחליט, וכשהוא לא מחליט הוא לא מחויב. חלק מההורים, במיוחד בקרב החוזרים בתשובה, אומרים לעצמם: 'אני עברתי תהליך מורכב של תהייה וחיבוטי נפש, אז חבל שגם הילד שלי יעבור את זה'. 'אני עברתי את זה בשבילך, ותאמין לי, אני יודע שזה לא טוב'. בכך הם מונעים מהילדים את הספק. הם בטוחים שהם מסייעים לילד, חוסכים ממנו עוגמת נפש, 'אני כבר אנחיל לו את הזהות'. אבל בחינוך אין קיצורי דרך", קובע פרופ' פישרמן, "אם מונעים מהמתבגר את הספק - כמעט דוחפים אותו החוצה".

עוד מסביר פרופ' פישרמן כי המתבגר זקוק לתחושה סובייקטיבית של חירות בתהליך התבגרותו. תחושת החירות חיונית לקבלת ההחלטה ולתחושת המחויבות לזהות הדתית. בנוסף לכך, "המתבגר זקוק לתחושת האותנטיות - להרגיש נאמן לעצמו".

תוכל לתת דוגמה?

"בהחלט. למשל בסוגיית המראה החיצוני, איזו כיפה לחבוש. שאלה לכאורה חיצונית ולא מהותית. התחושה של המתבגר היא 'ככה אני רוצה ללכת'. ככה הוא מרגיש שהוא מבטא את עצמו. השורש של זה הוא נפלא וחיובי מאין כמותו. אבל אם אני כמבוגר מתחפר בבונקר שלי ומתעקש 'לא, אתה לא תלך ככה' - המתבגר יבעט ובצדק. זה קריטי אצלו.

"אצל חלק מההורים החוזרים בתשובה קיימת תקווה שהילד ילך בדרכיהם ולעתים חרדה שמא לא. הפחד שהילד יעשה את הדרך חזרה לעולם שהשאירו מאחור - מאיים. אצל ההורה יש אמת והיא אחת. הוא כבר עשה את הבחירה, וכל דבר שהמתבגר יעשה בניגוד למקובל עלול להתפרש בעיניו כמדרון חלקלק. כל דבר הופך להיות 'אוי ואבוי', ומתוך כך נוצרים לחצים שחוסמים את היכולת לבטא את האותנטיות ועלולים לבעוט את הילד החוצה. ההורה צריך להפנים שאם הקב"ה היה נותן לו ולילד שלו את אותה שליחות בעולם - הוא לא היה צריך את שניהם. את המסע הזה של האותנטיות הילד צריך לעשות לבד, בכוחות עצמו", מבהיר פרופ' פישרמן.

בשנים האחרונות חוקר פרופ' פישרמן את תופעת העצבנות הדתית. "מדובר באדיקות יתר, או במה שהרב עמיטל ז"ל קרא 'פרומקייט'. אדם כזה מקיים מצוות מתוך לחץ ועצבים ורואה בהחמרה באשר היא אידיאל. אדם כזה הוא אומלל, אבל המשפחה שלו מסכנה אפילו יותר. נדמה שהתופעה הזאת שכיחה יותר בקרב החוזרים בתשובה", מציין פישרמן.

"זו תופעה שנוכחת בוודאי בקרב החוזרים בתשובה שלא הבשילו מבחינת הזהות הדתית שלהם, בהשוואה לכאלו שכבר עברו כברת דרך בתשובה. זה קשור להמון חלקים בחיים. אם אדם לדוגמה מניח תפילין של ראש ומוודא כל הזמן שהתפילין מונחות בדיוק במקום ובגלל זה מתקשה להתפלל, זו עצבנות דתית. או אדם שערב פסח לוקח את רכבו לשטיפת רכבים וחוזר הביתה ושואב שוב ושוב, שמא נשאר איזה פירור. דוגמה נוספת היא בן שמתוך לחץ עצום כופה כשרות מסוימת בלבד על ההורים שלו, ששומרים כשרות, והופך כל ארוחה משפחתית למסלול מכשולים. כשילדים גדלים באווירה כזו אני לא מתפלא שנוצר בלבול. התורה היא תורת חיים. כתוב 'וחי בהם'. אני אומר להורים: תראו לילדים שלכם את הפנים השמחות של ההלכה, לא רק הקפדה ופנים חמורות סבר".

"לכל זה נוסיף את הפן החברתי הדומיננטי שקיים בקרב חלק מהחוזרים בתשובה, ונבין את התהליך", מוסיף פישרמן. "יש כאלו שמרגישים שהם צריכים להוכיח את עצמם יותר. הם מרגישים שחובת ההוכחה עליהם ושהחברה הדתית בוחנת אותם על ידי הילדים שלהם. נוצר מצב שהילד מרגיש לפעמים שהוא תחת זכוכית מגדלת, אולי כמו תופעת ילדי הרבנים, והוא מתקשה להרגיש את החירות לבחור ואת האותנטיות. ילד צריך להיות הוא, ולא הפרזנטור של ההורה שלו".

פרופ' פישרמן מסביר שהורות וחינוך ילדים חייבים לנבוע ממקום שלם: "'והעיקר לא לפחד כלל'. בחרת בדרך חיים, אתה מאמין בדרך הזאת - אז תלך בה בלי חשש ורצון להוכיח לאחרים. בנוסף לכך, תסמוך על הילד שלך. חינכת אותו והענקת לו כלים - עכשיו תן לו את האפשרות ואת התחושה שהוא בוחר. במובן הזה, תנתק את חבל הטבור, תן בו אמון ואהבה ותן לו ללכת בכוחות עצמו".

rivki@besheva.co.il