האב סלמאן עבד מבוקר עד ערב לפרנסת המשפחה והרוויח מעט, והאם הצטערה בכל רגע על כך שאין ביכולתה לשלוח את בניה ללמוד תורה כשאר הילדים.
בנם מנשה אפילו לא ידע את אותיות האל"ף בי"ת. הוא עצמו בכה מדי פעם על שאיפתו ללמוד תורה, שאין לה סיכוי לצאת לפועל במציאות הקיימת.
כשהיה מנשה בן 12 השתתף בראש השנה עם יתר ילדי שכונת היהודים ב"חתימה" - המנהג המסורתי לומר ביום הקדוש את כל ספר התהילים ברוב עם ובניגון מיוחד. מנשה הצעיר הביט בקנאה בשאר הילדים המזמרים את פרקי התהילים, וגמר אומר בלבו כי לא יהיה יותר בור ועם הארץ! מעתה יעשה הכול כדי ללמוד תורה, ויהי מה!
למחרת החג נכנס לבית הכנסת והתפלל, תוך שהוא בוכה וזועק לבורא עולם שיעזור לו בדרכו החדשה. לאחר מכן פנה מיד לתלמוד התורה וביקש מהמלמד של הילדים הקטנים שיקבלו כתלמיד מן המניין.
שאל אותו המלמד: "היכן למדת עד כה?"
"לא למדתי עד היום כלל", הודה הנער בבושה, "אך נפשי חשקה בתורה".
"מי ישלם את שכר הלימוד בעבורך?" שאל המלמד.
משאלה זו חשש מנשה יותר מכול. הוא ידע כי אין באפשרות הוריו לשלם בעבורו, ואז עלה בדעתו לומר: "במקום שאשלם כסף בעבור הלימוד, אעזור לך להשגיח על הילדים הקטנים".
המלמד הבין כי ניצב לפניו נער פיקח והסכים לקבלו. מנשה היה המאושר באדם. הוא ישב על ספסל הלימודים בין הזאטוטים שלומדים אל"ף בי"ת, והקשיב בקשב רב לשיעור. בתוך זמן קצר למד כבר את האותיות, את סימני הניקוד ואת צירוף האותיות למילים. עדיין העיקה על לבו העובדה שהמלמד הטיל עליו לעתים תכופות תפקידים שונים שהפריעו ללימודיו, והרי כל שאיפתו הראשונה הייתה ללמוד תורה.
נפרד מנשה מהמלמד ומהזאטוטים והלך לתלמוד תורה אחר, שבו למדו נערים צעירים ממנו במעט. כששאל המלמד מה למד עד היום, שוב הסמיק מנשה וביקש מהמלמד שלמרות ידיעותיו המעטות, ילמדו תורה. המלמד צבט בחיבה את לחיו של הנער והושיבו ליד אחד התלמידים.
הנער מנשה השקיע רבות בלימודיו, והמלמד הצמיד אליו את אחד הנערים המוכשרים, שיעזור לו להתקדם בלימודים. גם בהפסקות, כשהתלמידים יצאו לשחק ולהינפש, מנשה המשיך ללמוד ולא מש ממקומו, שינן פסוקים ושקד ללא הרף על לימודו. מלמדיו עקבו אחר התקדמותו בהערכה ואף בפליאה. לאחר שנה כבר היה בקי כמעט בכל התנ"ך. כשהגיע ראש השנה הבא, שוב השתתף מנשה עם שאר הילדים במעמד ה"חתימה". הפעם לא עמד נבוך ונכלם. פרקי התהילים השתפכו מפיו בנגינה ערבה יחד עם שאר הילדים. המלמד, שאצלו החל מנשה ללמוד את האותיות, נכח במקום ונדהם לראות את ההתקדמות של הנער שהגיע אליו לפני שנה כשאינו יודע לקרוא את האות אל"ף, וכעת הוא קורא תהילים בשטף וברגש.
כשמלאו למנשה 15 שנה כבר ידע לעיין היטב בסוגיות הגמרא עם מפרשיהן. מעתה נקרא בפי כול "חכם מנשה", והסב להוריו נחת ואושר מרובים. הוא עבר ללמוד בישיבת בית זילכה, אצל רבי משה צדקה ורבי יוסף חיים - הבן איש חי. הוא שימש את רבי יוסף חיים, שלימדו כתיבת סת"ם, שחיטה ומילה, והעלה על הכתב את תשובותיו. בכל אותה עת התפרנס ממסחר ולא קיבל שכר על לימוד תורה. לאחר מכן עבר לכהן כרב בפרס.
בשנת תש"י עזב חכם מנשה שהרבני את תפקידו כרב בפרס ועלה למדינת ישראל בת השנתיים. הוא התיישב ברמת גן והחל להרביץ תורה. מתלמידיו הרבים צמחו תלמידי חכמים מופלגים כמו הרב סלמן חוגי עבודי, הרב יהושע משה והרב יעקב מוצפי.
בקיץ של שנת תש"כ חלה הרב מנשה שהרבני את חוליו האחרון. גם על ערש דווי המשיך להגות בתורה ולדאוג לאחרים, וביקש מבני משפחתו שלא ידחו את חתונת נכדו, שהייתה אמורה להתקיים בימי מחלתו הקשה.
הרב מנשה שהרבני נפטר ביום כ"ח באב תש"כ ונקבר ברמת גן. אלפי אנשים הלכו אחר מיטתו, ביכו והספידו את מי שהפך מנער שאינו יודע אל"ף בי"ת לחכם גדול שהתווה תו ורושם בעולם התורה.
ליצירת קשר לסיפור בעל מסר יהודי שחוויתם: odedm@neto.net.il