מניסיוני כרב צבאי, אני נגד הטיפול בבעיות הלכתיות בצבא באמצעות גופים אזרחיים.
הפתרונות ההלכתיים לפרט ולכלל חייבים להגיע באמצעות המערכת הצבאית, קרי, הרבנות הצבאית.
התערבות אזרחית היא דבר לא רצוי, לפחות משני טעמים:
א. יש צורך להכיר ולחוש היטב את מכלול הבעיות מקרוב, כדי שיהיה אפשר לתת מענה מדויק. ואת זה יכולים לעשות רק הרבנים שנמצאים בשטח.
ב. כל התערבות מבחוץ מחלישה בעליל את כוחם של הרבנים הצבאיים, דבר שאיש מאנ"ש אינו מעונין בו.
כל האמור לעיל מותנה בעת שכוחה הערכי של הרבנות הצבאית ונציגיה איתן ומוכר על ידי מערכות הצבא והחיילים, כבימיהם של מקימי הרבנות הצבאית והרבנים בעבר, כהרב גורן ועד הרב גד נבון ז"ל.
לצערי אין הדבר כך. חולשתה של הרבנות הצבאית הנובעת מסיבות שאין כאן המקום לפרטן, היא המביאה לעתים את הצורך של גופים אזרחיים לטפל בבעיותיו של חייל שאינו מקבל פתרון נחוש וברור מהגוף הצבאי הרבני.
אני יכול להעיד על עמותת לה"ב (להגנת היהדות בצבא), שאני נמנה בין פעיליה ואשר אנו מתבקשים על ידי חיילים לסייע בידם במתן פתרון של בעיות הלכתיות ותפקודם כחיילים דתיים. זאת מאחר שלא ניתן להם פתרון מספק ממערכת הרבנות הצבאית.
אביא דוגמה מוחשית אחת: בפולמוס שנמצא בכותרות זמן רב בעת האחרונה בעניין פקודת גילוח הזקנים, נקבע כי הסמכות המאשרת והקובעת היא קצין השלישות, ולא הרב הצבאי כפי שהיה מימים ימימה. אי העמידה בתוקף של ראשי מערכת הרבנות הצבאית להחזיר לרב את הסמכות, גרמה להחלשת כוחו של הרב. העמותה שלנו קיבלה פניות רבות של חיילים שחשים ברפיון, בעוד הטיפול שלנו כאזרחים מאפשר פנייה לדרג העליון: לשכת הרמטכ"ל או שר הביטחון.
לסיכום, המצב האופטימלי הוא פתרונות על ידי הרבנות הצבאית. אולם בנסיבות הקיימות, כשהחייל הדתי זקוק לפתרון לבל יסטה מאורח חייו, חולשתה של הרבנות הצבאית גורמת לכך שאין מנוס אלא לקבל פתרונות באמצעות גופים אזרחיים.
הרב אבשלום קציר
סא"ל במיל', לשעבר עוזר הרב הצבאי הראשי