דין הנגבי כדין שרון

גלעד שרון מבקש לחזור לליכוד, אבל אין לקבל למפלגה את מי שרצה לחסל אותה, והדברים אמורים גם כלפי מי שכבר חזר לליכוד, צחי הנגבי

עמיאל אונגר , כ"א באב תשע"ו

תכננו "התכנסויות" נוספות. צחי הנגבי על רקע מנהיג קדימה, אריאל שרון
תכננו "התכנסויות" נוספות. צחי הנגבי על רקע מנהיג קדימה, אריאל שרון
צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

מעט לאחר יום השנה לגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון, ראוי בהחלט להגיב על בקשתו של גלעד שרון לחזור לחברות בליכוד באופן שבו הגיב לכך השר יריב לוין.

בריאיון לערוץ 7 הביע לוין חוסר נחת מחזרתו של שרון הבן. לטענתו 'קדימה' הייתה ניסיון לרסק את הליכוד, והיא קמה על רקע ביצוע הגירוש על ידי שרון האב, ולכן קשה לו עם הבקשה הזאת. אפשר להזדהות עם הדברים, אבל ההגינות מחייבת להגדיר כללים ברורים, שעל פיהם תפעל תקנת השבים למפלגותיהם.

בוודאי דרכם של אנשים כמו גאולה כהן ובני בגין חזרה לליכוד אינה מעוררת כל בעיה, היות שהם פרשו בשם האידיאולוגיה המוצהרת של הליכוד - כהן על רקע חורבן חבל ימית, ובגין על רקע הסכם וואי. קבלתם מחדש לליכוד היא אקט של צדק כלפי מי שהיה מוכן לוותר על שררה לטובת עקרונות.

קטגוריה נוספת הראויה לסובלנות היא פרישה שבפועל מסייעת לליכוד לשמור על שלטונו. אביגדור ליברמן הקים מפלגה שנתמכה בעיקר על ידי עולי חבר העמים, כולל אנשים שלא היו מצביעים לליכוד. אילו השר משה כחלון היה מבקש לחזור לליכוד, גם הוא היה מתקבל בזרועות פתוחות, היות שהוא תיעל את קולות הבוחרים בעלי התסיסה החברתית לעבר הקואליציה הלאומית.

השאלה היא מה בנוגע לפרישה מהליכוד שהובילה לאובדן השלטון ולסכנת מפולת מדינית. דן מרידור נטש את הליכוד לטובת מפלגת המרכז ב‑1999. הוא ואחרים כמו רוני מילוא הכשירו את הלבבות לטובת אהוד ברק - האיש שרק בחסדי ה' ובזכות ההתעקשות של חאפז אל-אסד וערפאת לא הצליח למסור לאויב את יהודה, שומרון והגולן. האם מוצדק היה לקבלו בחזרה לליכוד?

על פי עקרונות אלו מובן למה לפסול את גלעד שרון. אבל למה שלא נפסול גם את יקירו החדש של נתניהו, צחי הנגבי, שנטש גם הוא את הליכוד לטובת קדימה? יש לזכור שעל פי התוכנית, קדימה לא הייתה אמורה להסתפק רק בגירוש שביצע אריאל שרון. ידה הייתה נטויה ל"התכנסויות" נוספות, שנמנעו רק בגלל הסתבכותו של אולמרט במלחמת לבנון השנייה ובמעשי השחיתות.

בריאיון לקלמן ליבסקינד, צחי הנגבי למעשה הצדיק את הגירוש, באומרו שאין לנו רצון לחזור לעזה ולשלם את המחירים הכבדים הכרוכים בישיבה שם בתוך מחנות הפליטים. אם כן, דין הנגבי כדין שרון.

סדקים בציר איראן-סוריה

ההתפתחויות האחרונות בסוריה ממחישות שגם מדיניות חכמה, כמו זו שניהלה ישראל כלפי מלחמת האזרחים בסוריה, אינה ערובה להצלחה ולהתגברות על קשיים אובייקטיביים בזירה הסבוכה הזאת. השבוע הייתה זו רוסיה ששילמה את מחיר מעורבותה בבוץ הסורי.

עד השבוע הברית בין רוסיה לאיראן נראתה גלויה, איתנה ומאיימת, עם המראת המפציצים הרוסים מבסיס חיל האוויר האיראני בחמאדן. העיתונות הרוסית דיברה על האיראנים במונחים של בעלי ברית של ממש, וההרשאה לשימוש בבסיס האיראני שימשה עדות נוספת לשובה של רוסיה לעמדת מפתח באזור. הנשיא אובמה, בהסכם הגרעין השערורייתי שנועד לחסוך לעצמו הכרעה, החזיר את איראן מהכפור לחברות מהוגנת בקהילה הבינלאומית, אבל מי שיצא נשכר לא היה השושבין אובמה, אלא דווקא ולדימיר פוטין. נשיא רוסיה מצא באיראן מדינה תומכת טרור השותפה למלחמתו נגד הטרור. הרוסים קיבלו בעל ברית שנושא בעיקר הנטל המלחמתי הקרקעי נגד דאע"ש, מה שמאפשר להם לנהל במקביל מלחמת דה לוקס מהאוויר. מלחמה שבינתיים לא הפכה לביצה טובענית בשביל רוסיה – בניגוד למה שניבא אובמה ביהירותו האופיינית.

ישראל הקפידה לשמור על יחסים טובים עם פוטין, אבל היא לא מסוגלת להתחרות מול טהרן ברמת הקשרים עם מוסקבה. ירושלים אינה מועמדת כמו טהרן לקנות מהרוסים שמונה כורים גרעיניים, שכמובן יופעלו רק לאיזוטופים רפואיים ושאר "צורכי שלום". לצה"ל אין צורך בנשק "הגנתי" נוסח מערכות S-300 שמשווקת רוסיה לאיראן. בנוסף לכך, חרף היחסים הידידותיים עם רוסיה, ישראל לא תוכל לנטוש את הישענותה על ארצות הברית, בעוד שהאייתולות – דווקא לאחר ההסכם עם אמריקה – מבקשים לחסום כל השפעה של "השטן הגדול" האמריקני על הנעשה באיראן. אצל פוטין, אשר חושש כמו חמינאי מהשפעה חתרנית מערבית נגד שלטונו, האיראנים לכאורה מצאו אח לצרה. הם גם זכו לבונוס נוסף מרוסיה: כתף קרה למדינות המפרץ, ובראשן סעודיה, יריבתה הגדולה של טהרן. הרוסים עדיין רואים בסעודים את האחראים הראשיים למפלתם באפגניסטן בימי ברית המועצות, וגם להתמוטטות המחירים הנוכחית בשוקי הנפט. לכן גם כאשר מדינות המפרץ ניסו לקנות את לב הרוסים על ידי רכש צבאי, אחרי שהרגישו שאובמה נטש אותם לטובת חיזוריו אחרי איראן, הדבר לא הסתייע בידם. יחסים קרים אלו בין רוסיה לסעודיה מחזקים את איראן.

אבל ביום שני כבר התהפכה המגמה. אחרי שהעיתונות הרוסית כבר התפארה בכך שהבסיסים האיראניים המאובטחים יותר והקרובים יותר ליעדי התקיפה הפכו למגרש ביתי רוסי, פתאום הוכרז באיראן וברוסיה שהמטוסים כבר לא ישתמשו בבסיסים האיראניים. לדבריהם, כל העניין היה רק בגדר הוראת שעה, "לצורכי תדלוק". האיראנים אף ביקרו את דברי הרהב של הרוסים על נגישותם לבסיסים האיראניים.

מה השתנה פתאום? פרט לניסיון ההיסטורי הבלתי סימפטי של האיראנים עם הרוסים, מתחולל באיראן מאבק פנימי. הביקורת על הרוסים יצאה ממשרד החוץ האיראני שבשליטת הנשיא רוחאני, אשר מנסה להיבחר מחדש בתוך שנה. הסיעה שלו, שדחפה להסכם הגרעין, מצאה דרך נוחה לעקוץ את יריבותיה כמי שמקריבות את העצמאות הלאומית לטובת הרוסים. בכך הם מנסים לשפר את מצבם, לאחר שרוחאני ושר החוץ זריף ספגו התקפות על שוויתרו לאמריקנים יתר על המידה.

שנית, האיראנים חוששים שכל המעורבות הרוסית בסוריה נועדה רק להכשיר את הקרקע לעסקה כוללת עם המערב, שתכיר בתביעותיה של רוסיה באוקראינה תמורת סיוע רוסי בסיום המלחמה בסוריה.

סוגיה נוספת היא תמיכת רוסיה בכורדים, שהחלו להרים ראש גם באיראן לאחר שיצרו לעצמם אוטונומיות בתוך עיראק וסוריה. מתברר שגם שחמטאי רב אמן כפוטין מתקשה להנחית מט, כאשר חלק מכליו עורקים לו תוך כדי המהלך.