אם רוצים להצביע על נקודה שבה החל השבר בחברה הישראלית, צריך להרחיק 49 שנים לאחור: כמה ימים לאחר מלחמת ששת הימים שבה נפלו כ‑800 לוחמים, רבע מהם היו בני קיבוצים.
הנהלת התנועה הקיבוצית ביקשה להפיק לזכרם חוברת זיכרון, ולמשימה זו גויסו אברהם (פאצ'י) שפירא – היסטוריון ועורך שהיה תלמידם של מרטין בובר וגרשום שלום, ומורה צעיר לספרות מקיבוץ חולדה, הלוא הוא עמוס עוז. ימים יגידו אם הקובץ 'שיח לוחמים' שיצא מתחת ידם אכן סימן את תחילת פירוקה של החברה בישראל.
400 חיילים העידו לתוך 200 שעות הקלטה. ימים ספורים אחר שובם מהמלחמה הלומי קרבות, מושג קליני שלא היה ידוע אז. קראו לחוברת הזאת 'שיח לוחמים', אבל השם הנכון יותר הוא 'שיח לוחמים מודרך', והמדריך היה עמוס עוז. הוא ניתב את השיח כבר בראשיתו כשאמר: "החוברת תנסה להסביר את הסיבה לעובדה שכולנו נתקלנו בה, שאנשים לא חזרו שמחים מן המלחמה הזאת. יש איזו מועקה והכותבים בעיתונים לא נותנים לה ביטוי. לנו אין רצון להוציא עוד אלבום ניצחון ולא לקט צ'יזבטים בנוסח 'עקפנו, איגפנו, דפקנו, כבשנו'. בכלל, אנחנו לא רוצים שאנשים יספרו מה הם עשו במלחמה, אנחנו רוצים שיספרו מה עבר עליהם. לא מה הם ביצעו, אלא מה הם חשו. יכול להיות שלא נעשה שירות גדול למה שקוראים 'המורל הלאומי', אבל נעשה שירות קטן לאמת".
אין בחוברת הזאת דבר ולא חצי דבר שלא היה נאמר על ידי חיילים ששבו מן הקרבות בכל מקום בעולם ובכל הזמנים. מלחמה איננה פיקניק. מלחמת ששת הימים נכפתה על ישראל מכל העברים והייתה כורח. בכל מלחמה יש אבדות בגוף ובנפש ויוצאים ממנה מצוידים במועקה הכרחית שהשמחה נעדרת הימנה. אל תדברו על גבורה, אומר להם עמוס עוז, דברו על האימה. החוברת הזאת שהוציאו מתחת ידם קיבוצניקים שהודרכו על ידי מי שהבין דבר או שניים בענייני מניפולציה, היא קו פרשת המים מאור גדול של ניצחון לאפלת התבוסתנות החולנית.
מכאן הדרך קצרה לטיפוח ארגוני שמאל שהביאו עלינו את 'שלום עכשיו' ואת 'בצלם' ועד ל'אנרכיסטים' ול'שוברים שתיקה'. הם כבשו את האקדמיה, את מערכת המשפט ואת התקשורת וחוללו שבר אחר שבר בדרכם לפורר עד דקה כל אפשרות של התלכדות עם ישראל בארצו.
היום מלאו 11 שנים לגירוש ולחורבן גוש קטיף וצפון השומרון. את זעקת המגורשים כינה עמוס עוז "ענן עכור של מליצות ושל יבבות".