בר המצווה של צביקה יחזקאלי

איש התקשורת צבי יחזקאלי מספר לעלון "קרוב אליך" על הקשר שלו לפרשת עקב. על זיכרונות מבר המצווה, על ההתרחקות וההתקרבות ועל השגחה.

צבי יחזקאלי , כ"א באב תשע"ו | עודכן: 10:15

צביקה יחזקאלי
צביקה יחזקאלי
צילום: יעקב נחומי, פלאש 90

עקב שלי - סיפור חיי בשני חלקים

את פרשת עקב אני מרגיש כל יום על בשרי, או יותר נכון בעצמותיי. זהו בעצם סיפור החיים שלי עד למפגש המחודש עם השם יתברך באמצע שנות השלושים של חיי.

פרשת עקב היא פרשת הבר מצווה שלי. הזכרון שלי משם מתרכז בקלטת ישנה, סלילים כמו פעם, כשקראו לזה קסטה, אותה קיבלתי מהרב של העיר ובה מושמע בקולו בטעמים הקטע שאני אמור לקרוא בעלייה לתורה.

במקום בו גדלתי זה הספיק. אין צורך בשיעור פרטי. תשמע ותחזור אחרי הרב. אלא שלנער בן שלוש־עשרה העיקר היה המוסיקה, ולא היה ברור לי מה זה כל העניין עם המצוות והתפילין.

וכך הקלטת נכנסה לטייפ, אלא שבטעות הקלטתי עליה איזה שיר שפתאום שמעתי ברדיו ו... הופ הפרשה התקצרה לכמה פסוקים. למדתי אותם, והנה הגיע הרגע בכותל. אני קורא שני פסוקים ומפסיק. מישהו שם חושב שזה מהתרגשות, הסוכריות מתחילות לעוף ואני חושב על המתנות. איכשהו זה נגמר בסדר.

בשבת זה כבר היה אירוע מכונן. שלא לומר טראומה. עליתי לתורה כפי המתוכנן וכשקראתי את שני הפסוקים ועצרתי, בית הכנסת הירושלמי הצפוף כבר הבהיר לי שמשהו לא בסדר.

שני פסוקים זה מה שלמדתי, השאר בקלטת זה רק שירים מהרדיו, אז למה יש שקט ולחישות כאילו משהו לא בסדר? השקט הזה והמבוכה על פני הנוכחים, גרמו לויכוח האם מה שהיה כאן מספיק. מה עושים כשתקועים באמצע עלייה שלישית? המבטים הופנו אליי. אני הבנתי שעשיתי משהו לא טוב.

הויכוח מסביב הפך לקולני. המבוכה שלי כבר היתה כבדה. לא זכור לי איך זה הסתיים אבל יצאתי משם מהר הביתה.

העניין נשכח אבל הילד בן השלוש־עשרה תכנת את המחשב שלו, הוא הבין והבטיח לעצמו שלבית כנסת הוא לא ייכנס יותר. אין לי מה לחפש שם. גם אלוקים הוא בטח בצד שלהם והם נגדי, אז מכאן אני ממשיך לבד.

לא ידעתי מה העיקר ומה הטפל. לפעמים זה כל העניין בעבודת השם.

הדבר השני היה שאם הייתי קורא את הפרשה, הייתי יכול להתעודד מכך שעיני אלוקים בארץ כל השנה, כל הזמן הוא משגיח. אני חשבתי שהיה חור בהשגחה בדיוק מעליי ופספסו אותי. דווקא לי שכחו לחלק משהו טוב. שכחו אותי. המילים בהמשך הפרשה דיברו אליי אבל אז לא קראתי אותן.

השם מייסר אותי כמו שאבא מייסר את בנו... השם שומר על הברית ועל החסד... ואהבך וברכך והרבך... ואני מחקתי את זה מהקלטת.

כל המילים הללו חיכו כמעט עשרים ושלוש שנים. אחרי בר־המצווה לא נגעתי יותר בתפילין, יצאתי לדרך בלי להבין שהשם איתי. הבזיון בבית הכנסת השאיר אותי לבד בעולם שרובו צועד לבד, ובהבנה שיש אותם ויש אותי.

אני לא כמותם, והם לא היו מרוצים ממני ובטח גם הוא שם למעלה. "יהיה לי אופנוע" עודדתי את עצמי. העיקר יהיה אני ולא שום דבר אחר.

קיץ 2005. המדינה נקרעת מכאב העקירה מהגוש ואני בדרך לחגוג עוד יום־הולדת. אופנוע הוא כלי הרכב היחידי שאני מכיר מאז בר־המצווה. אלא שבדיוק אז, אחרי מאות אלפי קילומטרים ברחבי העולם, מתרחשת תאונה לא מוסברת ואני מוצא את עצמי בבית חולים.

הרופא מסביר לי שאת עצם העקב ברגל ריסקתי לעשרים ושישה חלקים, "זו העצם הכי חזקה בגוף, ולמרות זאת היא התרסקה". טוב, מה זה אומר? מתי אני חוזר לרכב על אופנוע?

ניתוח פרטי התאונה כשאני שוכב מגובס במיטה לאחר ניתוח, הבהיר לי שכל חיי ניצלו בגלל סנטימטר אחד בתאונה. רגע מי היה שם, מי לקח לי את המושכות מהחיים? הכל היה יכול להיגמר, מה קורה כאן בעולם?

זרם המבקרים, המחשבות וחיפוש הסימנים, הזכירו לי שהתאונה היתה בפרשת עקב. תחושת המבוכה חזרה אבל הפעם פתחתי לקרוא את השאר, בשקט ובלי מחויבות. לא מול קהל. הזעזוע כמעט והרעיד את כל בית החולים. יש השגחה. השם היה שם תמיד. הוא חיכה לי. הפרשה היא הסיפור שלי. ואני חשבתי שהם הנציגים שלו. הוא ראה את עצמו כאבא שלי בלי מתווכים. הוא גם מבטיח כאן ארץ נפלאה, הוא לא עוזב לרגע.

אני לא האמנתי אז שהוא איתי כל הזמן, וכמו נדר של ילד כעוס ברחתי. לאן? אליו. רק לקח לי עשרים ושלוש שנים להבין את זה.

בגיל ארבעים, בבית כנסת קטן עליתי שוב לתורה. למדתי את הפסוקים והיו שם המון חיוכים. תיקון. אני מחייך המון חיוכים מאז, לכל אחד שמרגיש קצת נבוך בבית כנסת, שלא יברח. חבל.


מה שקרה לי מאז נקרא היום חזרה בתשובה. או חידוש הקשר בין אב לבן. או תיקון, או עיקר וטפל בחיים, או היהודי שבישראלי, או הבנה שאני לא לבד. או שבעצם תמיד אהבו אותי ואני בחרתי לא לראות את זה. זה בעצם הכל יחד.

ולמה אני מרגיש את הפרשה כל יום? כיוון שבעקב הרגל שלי הותקנו שמונה ברגים עם שתי פחיות בשביל לחבר עשרים ושישה חלקים. "זה מלא סימנים" אמר לי מישהו בבית הכנסת בפעם השנייה. "ברחת מפרשת עקב, והיא עקבה אחריך כל חייך. עד שהתרסק העקב והודבק מחדש...".

מתוך העלון "קרוב אליך"