הם הגיעו ממושב קטן בצפון, וכשראיתי את הילדה השחרחורת שיושבת על המדרגות וקוראת ספר, מיד ידעתי שאני רוצה להיות חברה שלה. איך יודעים דבר כזה? שאלה טובה. פשוט ידעתי.
גיליתי שכלנית (כך קראו לה) קוראת את אחד מספרי מנהרת הזמן, סדרה שאני מאוד אוהבת. מהר מאוד התחלנו לגלגל שיחה על ספרים ותחביבים ואחים ומוזיקה. הזמנתי אותה לבוא לשחק איתי, וכמו שחשבתי, הפכנו לחברות הכי טובות.
כשהחופש עמד להיגמר, ישבתי אצל כלנית בחדר, ודיברתי על בית הספר. "באסה!" אמרתי, "עוד שלושה ימים חוזרים ללימודים! אני ממש מקווה שתהיי בכיתה שלי ולא בכיתה המקבילה. הבנתי שאנחנו מקבלות את המורה אסנת, אומרים שהיא מורה ממש טובה. תגידי, עוד לא הספקתם לקנות את ספרי הלימוד? אני לא רואה אותם כאן..." והתבוננתי בשולחן הכתיבה ובמדפים הריקים.
"לא קנינו, לא", אמרה כלנית בשקט, "ואני גם לא אלמד איתך בכיתה".
"באמת? קיבלתם מכתב שאת בכיתה השנייה?"
"אני לא בשום כיתה", הסבירה כלנית. "אני לא הולכת לבית ספר. אמא שלי מחנכת אותנו בחינוך ביתי".
"מה?!" קראתי. "את לא הולכת לבית ספר בכלל? אף פעם? איזה כיף לך!"
"כן, יש בזה דברים כיפיים", אמרה כלנית. "אמא שלי מלמדת אותנו כל מיני דברים נחמדים כמו בישול ועבודה בחימר ונגרות. במושב גם הייתה לנו גינה שגידלנו בה ירקות, ועשינו ניסויים בכימיה במטבח. ההורים שלי מאמינים שנקבל חינוך טוב יותר אם נשאר בבית ולא נלך לבית הספר".
"וויי, זה ממש מגניב!" קנאתי. "אולי אני אדבר עם אמא שלי שגם היא תחנך אותי בבית ואני לא אצטרך לקום להסעה בשש וחצי..."
"את יכולה לנסות, אבל לרוב ההורים זה לא מתאים", הסבירה כלנית. "אמא שלך עובדת, נכון? וגם אבא שלך. אז זה לא נשמע לי שייך".
שנת הלימודים התחילה, ואיתה השיעורים, המבחנים, וגם... ההפסקות, שהן החלק היותר חשוב ומעניין בבית הספר. מדי פעם הייתי רואה את כלנית בשעות הבוקר מסתובבת עם אמה ושלושת האחים הצעירים שלה בגינה שמאחורי בית הספר, אוספת עלים או רושמת כל מיני דברים בפנקס קטן. הייתי מפסיקה את משחק הגומי או החבל ומנפנפת לה לשלום דרך הסורגים. "מי זאת?" שאלו החברות. "זאת חברה ממש טובה שלי, שכנה", הסברתי. "היא לומדת בחינוך ביתי. כיף לה! אנחנו כלואות כאן מאחורי הסורגים והיא מבלה עם המשפחה..."
עד שאחר צהריים אחד, כלנית דפקה אצלי בדלת, כולה נרגשת. "עטרת, נחשי מה? ההורים שלי הסכימו לרשום אותי לבית הספר שלך! ועכשיו אני צריכה שתראי לי איפה אתם בחומר בכל המקצועות, כדי שאני אוכל להשלים ולהצטרף אליכם".
"השתגעת?!" אמרתי. "אני לא מבינה אותך. כל כך כיף לך! את מסתובבת כל היום עם אמא שלך בגינה, עושה כיף, בלי חובות ובלגנים..."
"נכון", אמרה כלנית, "אבל זה גם בלי חברות ובלי גומי ובלי חבל. אמא שלי נהדרת, אבל ממש, ממש חסר חברות כאן! במושב היינו שלוש משפחות שהתחנכו בחינוך ביתי, ותמיד היינו יחד. כאן אני די בודדה, חוץ ממך. נראה לי שאתן נהנות בבית הספר הרבה יותר ממה שאתן יודעות!"
חשבתי על זה לרגע, והחלטתי שאולי היא צודקת. "יאללה!" אמרתי, "בואי נראה מה את יודעת. ואם נסיים לבדוק אותך בכל החומר הלימודי, אני גם אעשה לך מבחן גומי קצר..."