מה בעצם זוכרים מבית הספר אחרי עשרות שנים? בעיקר את החוויות הרגשיות
מה בעצם זוכרים מבית הספר אחרי עשרות שנים? בעיקר את החוויות הרגשיותאיור: עדי דוד

תקופת השנה, עם החצב וכל השאר, משרה עליי אווירה נוסטלגית.

אני עוצמת עיניים ומרגישה שוב כמו ילדה קטנה בת שמונה, עולה חדשה חדשה, בכיתה עם תקרה גבוהה ותמונות סתיו על הקירות. אני שרה את "אחת שאלתי" במנגינה ששרנו בתפילת הבוקר האלולית, והצלילים מעלים לי מחנק בגרון, נוגעים במקום שבו רק שיר ילדות יכול לגעת.

אנגלייה שכמוני - כששמעתי את בנות הכיתה שרות בהפסקה את השיר הנורא "לא רוצות את בית הספר, נשרוף אותו עפר ואפר", הזדעזעתי עד עמקי נשמתי הצעירה. מה זה הברבריות הזאת? מאיפה שאני באתי, ילדים לא היו מעזים לשיר דבר כזה. רצתי למחנכת וסיפרתי לה בדמעות מה מתרחש, ובתגובה מלכת הכיתה הכריזה עליי חרם. מזל שלא היה לי מושג מה זה. עד שהספקתי לעכל מה קורה, הסערה חלפה מאליה והכול בא על מקומו בשלום.

מעניין לבדוק מה בדיוק נחרט בזיכרון משתים עשרה שנות לימוד עמוסות. מורה להתעמלות שהכריחה אותי לעשות תרגיל מלחיץ בשם "תרנגולת שחוטה", ביקורים בחווה החקלאית, מקק מעוך שהיה מוטל על המדרגות וגרם לי לעשות עיקוף ענקי כדי להגיע לכיתה, הכנת שקשוקה בשיעורי כלכלת בית בחטיבה. וזיכרונות מהלימודים עצמם? די בקטנה. שיעור היסטוריה בודד, כשהמורה סיפר לנו על קורותיו בשואה. אני זוכרת לא מעט משיעורי התנ"ך שלמדנו בעומק עם רב נערץ. שיר אחד של יהודה עמיחי שהמורה התפעלה ממנו בשיעור ספרות, ואת המשפט "אהה, אנטיגונה אחותי", ושיר בערבית על שטיח מעופף. ובכל זאת, כנראה שגם חומר הלימוד נטמע בי, כי בסך הכול אני לא אנאלפביתית, ברוך ה'. תודה למוריי ומורותיי שהביאוני עד הלום.

עשיתי את תרגיל הזיכרון גם על הילדים הגדולים שלי, וגיליתי שגם הם זוכרים בעיקר חוויות רגשיות או יוצאות דופן. מהבחינה הזאת, נדמה לי שמערכת החינוך התקדמה מאז ימי ילדותי. בתי הספר של הילדים נראים לי הרבה יותר ידידותיים, עם אווירה שמחה ושפע פעילויות. אני העברתי את שנות התיכון באופן משמים למדי, אבל לילדים שלי יש הכתרה ושבוע רבנית ושלל אירועים מחיים. גם המורים צעירים יותר (או שאולי זאת אני שהתבגרתי?) ונראים לי מעורבים ואידיאליסטים ופחות שחוקים. אחד היתרונות בחינוך הדתי הוא כוח האדם האיכותי שבוחר ללמד את ילדינו מתוך שיקולים ערכיים. את המנהלת שלי ביסודי לא הכרתי בכלל, אבל כשהבן שלי היה בכיתה א' ונפל לשלולית, המנהל - איש חינוך משכמו מעלה - טרח למצוא ולהלביש לו סט של בגדים יבשים.

בין צניעות למשמעת

האמת? עבודת החינוך במסגרת מוסדית נראית לי קשה עד בלתי אפשרית, לעתים. כשאתה עובד עם ילדים שמגיעים למקום בעל כורחם, איך מצפים שיהיה אפשר לחנך אותם למשהו? שמעתי פעם את עירית לינור מצהירה שתפקיד בתי הספר צריך להיות לימודי בלבד. אני לא רוצה להתייאש מהניסיון להקנות ערכים, אבל אני כן חושבת שצריך להבין שעיקר המאמץ בשטח הזה צריך להיות בבית, ואי אפשר להתלות ב"שלחנו אותם למוסדות מצוינים". איך אמר הרב דב זינגר כששאלו אותו מה דמות הבוגר האידיאלי של הישיבה? "בסופו של דבר, ילדים יוצאים פחות או יותר כמו ההורים שלהם..."

כשזה מגיע לתחום הדתי, הדברים נכונים פי כמה. היה לי קשה קצת עם כותרת "מהפכת הצניעות" לגבי החצאיות הארוכות של בנות 'ישורון'. אני ממש לא חולקת על הצורך להקפיד על קוד לבוש בית ספרי מכבד, אבל אני בספק מה בין זה ובין צניעות: כמה מהבנות ימשיכו להקפיד על כללי ההלכה האלה בשעות אחר הצהריים? בוודאי לא בנות שלהורים שלהן זה לא ממש חשוב.

לשמור על המסגרת

נושא החצאיות מביא אותי לכתבה אחרת מהשבוע שעבר: על קשיי החינוך של בעלי התשובה. אין ספק שלתת המגזר הזה יש בעיות מובנות בהעברת הלפיד הלאה, אך אם משתמע מהכתבה שהבעיה הזאת היא נחלתם הבלעדית, לצערי זה ממש לא המצב. תוכלו למצוא דתל"שים - ולא מעטים - במשפחות הכי דתיות מבית, ביישובים הכי תורניים ובבתי רבנים וצדיקים. זה אולי הדבר הכואב ביותר שיכול לקרות להורה מאמין, אבל מה לעשות שגם לילדינו יש בחירה חופשית לקבוע את דרך החיים שלהם?

קצרה היריעה כאן מלדון בתופעת הדתל"שיות, אך בכל זאת, הערה וסיפור: לא פעם קראתי על בנות שהלינו שכל מה שעניין את המורה בתיכון היה אורך החצאית, אבל היא מעולם לא ישבה עם הבת לשיחת נפש. אולי זה הסוד: להקפיד על מסגרת, אבל להבין שהחיצוניות היא לא חזות הכול, ואין תחליף לאכפתיות ויחס אישי.

וזה הסיפור המחכים ששמעתי מחברה: בגיל חמש עשרה משהו קרה לילדה. השרוולים התקצרו, היא ביקשה ללכת עם מכנסיים והוריה התורניים הוכו בהלם, כעס, בושה ובעיקר דאגה גדולה. קופסת סיגריות שהתגלתה על השולחן שלה הוחרמה בקול רעש גדול, והזוג הרגיש חסר אונים לגמרי מול הבת הסוררת.

איש חינוך שהתייעצו איתו נתן להם שלושה כללי יסוד: קבעו כללים מסוימים בבית, שמרו על ערוץ תקשורת פתוח וחיובי, ובעיקר - תנו אמון. זה מה שייתן לילדה את הכוחות להתמודד ולמצוא את דרכה בחיים.

ההורים לקחו את העצות לתשומת לבם. ליום ההולדת השישה עשר של בתם הם עטפו את קופסת הסיגריות בנייר עטיפה והעניקו לה אותה כמתנה. האמירה מאחורי המעשה הובנה היטב, הילדה התרגשה מהמחווה, והדרך לקשר חיובי נפתחה מחדש.

eramati@gmail.com