כותרת מודעה שהתפרסמה בעמוד אחורי באחד העיתונים, משכה את תשומת לבה של חביבה צחור מקריית ארבע: "תמי מחפשת בית", היה כתוב שם.
בפרטי המודעה סופר על תינוקת שנולדה עיוורת וננטשה בבית החולים.
חביבה קנתה את העיתון במטרה להראות את המודעה למשה, בעלה. בערב, כשחזר מהעבודה, הוציא משה מכיסו גזיר עיתון ששמר כדי להראות לאשתו. "תמי מחפשת בית", היה כתוב שם. השניים הרגישו כי זו אצבע אלוקים, ויצרו קשר עם מחלקת הרווחה שמספרה נרשם במודעה. הם נסעו לראות את התינוקת המדוברת והזדעזעו ממצבה המוזנח, מהעקיצות הרבות על פניה ומפצעי הלחץ על גופה, ששכב ללא נוע חודשים ארוכים. כל זאת בנוסף להיותה עיוורת.
"בעלי הסתכל עליה", משחזרת חביבה את הרגעים ההם, "אמרתי לו שאין מה להסתכל. אם אנחנו לוקחים זה רק בשביל המצווה. זו לא תינוקת שאם נסתכל עליה נאהב אותה כי היא חמודה". גם משה הסכים שמדובר בהצלת נפש מישראל. הם החליטו לאמץ את התינוקת והעניקו לה את השם ליאת. כל זאת היה בעת שחביבה הייתה בחודש השביעי להריונה, לקראת לידת ילדם השמיני. ארבעים שנה חלפו מאז. כבר בשנים הראשונות לחייה התברר כי בנוסף לעיוורון ליאת סובלת מפגיעה מוחית חמורה, שהיא אילמת וסיעודית. כל אלה לא מנעו את האהבה הגדולה של בני משפחת צחור, ובעיקר של ההורים משה וחביבה, לבתם. היום, כשהיא מספרת על כך, אומרת חביבה מבלי משים "ליאת נולדה כמה חודשים לפני שנולד נדב".
"הרופא אמר: השתגעתם?!"
בקרוב יציינו בקריית ארבע ערב הוקרה ל'נוה אברהם', מרכז טיפולי לילדים בקריית ארבע, ולחביבה צחור, שייסדה את המקום וניהלה אותו שנים ארוכות. דרך הטיפול בליאת התוודעה חביבה לצרכיהם של הילדים המיוחדים ושל משפחותיהם, בפרט אלה הגרים רחוק מהעיר ונאלצים לבלות זמן רב בדרכים כדי להגיע לטיפולים או למסגרות. היא החליטה להקים מרכז בקריית ארבע שייתן מענה לילדי האזור מבלי שיזדקקו לנסוע רחוק. המרכז קרם עור וגידים והוא נותן מענה התפתחותי ורגשי לילדים רבים.
יום שישי בבוקר. חביבה, שציינה לא מזמן את הגיעה לגבורות, מתפנה מבישולי השבת לטובת שיחתנו. משה, אב המשפחה, נפטר לפני כשנה. משפחת צחור נמנית על ראשוני קריית ארבע. כשהניחה את כף רגלה במקום בפעם הראשונה, חביבה חשה שחזרה הביתה וכאן תישאר לתמיד. היא נולדה בפולין שלפני המלחמה. כשהייתה קטנה ברחה עם משפחתה לרוסיה. את שנות המלחמה הם בילו בסיביר הרחוקה ועלו לארץ בשנת 1950. "סבא שלי תמיד אמר 'כשגוי פותח שער צריך לצאת'. ככה הצלחנו לברוח מפולין מיד עם פלישת הגרמנים, בימים הספורים שהגרמנים איפשרו לצאת, וכך הצלחנו לעזוב את רוסיה בסוף המלחמה", היא מספרת. יחד איתנו יושבת לשולחן הבת מינה גוברי, העובדת לצד אמה מזה 27 שנים ומנהלת כיום את המרכז הטיפולי.
חביבה משחזרת את הימים הראשונים לאחר שהגיעה ליאת. "לא ידעתי איך לטפל בה. היא הייתה מלאה פצעים, בלי שערות בראש, בלי ריסים, בקושי גבות. הלכתי לרופא הצבאי שהיה פה אז, כדי לקבל איזו הדרכה. כשהוא שמע שזו תינוקת שאימצנו, הוא אמר 'השתגעתם? את בהריון, מה חסר לך? היא תמות לכם בידיים, ומי שיהיה אשם בזה זה אתם'. הוא ממש הכניס בנו פחד נורא ואיום. ואז אמרתי: 'לא אנחנו קובעים חיים ומוות'.
"היו לה פצעי לחץ מלאים מוגלה. היא כבר לא בכתה בכלל, הייתה כמו קרש. והייתה לה עצירות נוראה, היה ממנה ריח נורא ואיום. יום אחד הגיע לפה דוקטור שטראוס, הרופא הטבעוני. הוא בדק אותה ואמר לתת לה רק יין צימוקים, כל רבע שעה. במשך שלושה חודשים רק זה מה שנתתי לה והפצעים באמת התחילו להבריא. העצירות נרגעה, התחילו לצמוח לה שערות. רק אחרי חצי שנה היה מותר לקלח אותה. לפני כן הייתי מנקה לה בין הפצעים".
חצי שנה לאחר שהגיעה ליאת, עשתה לה חביבה אמבטיה ראשונה. "הכנסתי אותה למים", היא מספרת. "הייתה לה יד שהייתה סגורה כל הזמן, ופתאום במים היא פתחה את היד. התחילה לפקוח עיניים, להזיז את האצבעות של הרגליים. ראיתי שזה עושה לה טוב. אחר כך הוצאתי אותה, עטפתי אותה במגבת ופתאום היא פרצה בבכי. זה היה הבכי הראשון שלה. אמרתי 'מזל טוב, היא נולדה'".
מאז שליאת הגיעה למשפחה ועד אותו בכי ראשון, הספיקה חביבה גם ללדת בן נוסף. "הסתדרתי. היום אני לא יודעת להגיד איך", היא אומרת. "אני אומרת שכל אדם יש לו רגע של עשיית מצווה. זה כאילו שיצאתי בוקר אחד מהדלת והייתה שם חבילה. אני יכולה להרים את החבילה או לא להתייחס אליה. אז התייחסתי לחבילה ומאז החבילה פה אצלי. היא לא חבילה כמובן, אלא אישיות מוחלטת ממש. עם קשיים, אבל אישיות".
איך הילדים במשפחה הגיבו כשליאת הגיעה?
"כשהיא הגיעה ממש נבהלתי", מספרת מינה. "ציפיתי שההורים יגיעו עם תינוקת חמודה, ובסוף הם הביאו את הדבר המפחיד הזה. אמרתי 'אני לא מוכנה לישון איתה בחדר', ואמא אמרה 'את יכולה לישון איפה שאת רוצה, היא ישנה בחדר שלכן'. אבל מהר מאוד התגייסתי לעניין. נהנינו מתשומת הלב שקיבלנו בזכותה. לפעמים שואלים אותי איך הרגשנו עם זה. בכלל לא דיברו אז על רגשות. ההורים עשו החלטה. כמו שהחליטו לעבור לקריית ארבע. היינו ילדים והעמידו אותנו בפני עובדה. אם אני רוצה ללמוד את מידת ההתמדה", היא מוסיפה "אני לא צריכה ללכת רחוק. איך ההורים שלי עושים את זה כל כך הרבה שנים. זה מאוד קשה. שנים ההורים שלי כמעט לא נסעו לשמחות בגלל שהיא סיעודית. זו התגייסות מוחלטת, אבל איך אמא שלי אומרת? היא נכנסה לה בלב, וזהו".
"הילדים היו טובים, וגדלו מאוד יפה יחד איתה", אומרת חביבה "אפילו שאני בטוחה שלכולם היה חסר מה שמסרתי לה, ושהם קצת קינאו שטיפלתי בה והתייחסתי אליה יותר".
למשה וחביבה לקח כמה שנים להבין שהסיפור יותר מורכב מאשר עיוורון. בתחילה ניסו לשלב אותה במעון רגיל, כי חשבו שהעיכוב בהתפתחות שלה נובע מהעיוורון ומכך שבשנת החיים הראשונה שלה ליאת לא טופלה. הם קיוו שהשתלבות בחברת ילדים רגילה תעזור לה להדביק את הפער. אך תוך זמן קצר הסתבר שמעון רגיל אינו מתאים, והם החלו לשלוח אותה למסגרת בירושלים.
"הייתי נוסעת עם ליאת כל בוקר", מספרת חביבה "ונשארת בירושלים עד הצהריים כדי להחזיר אותה. לא הרשו לי להיות איתה בגן, אז התנדבתי בשעות האלה בכל מיני מקומות. הייתי בגן של אוטיסטים, בבית ספר לילדים עם תסמונת דאון ובעוד מקומות כאלה. היה גם גן של ילדים שהיו משולבים. לא שילוב כמו היום, אבל היו ניסיונות מאוד יפים. מכל זה למדתי מה עושים, ואמרתי: למה לא לעשות דבר כזה גם בקריית ארבע? היו כמה ילדים שהיו זקוקים למסגרות מיוחדות".
"ליאת היא הכוכב של המקום"
חביבה החליטה להקים בקריית ארבע כפר טיפולי. היא החלה להריץ את הרעיון, הקימה אגודת ידידים בחו"ל ונפגשה עם מישהי מעבר לים שניהלה כפר כזה. המפגש הוליד ידידות עמוקה שנמשכת עד היום. אותה אישה, שעלתה בינתיים לארץ, ליוותה את חביבה כל השנים בייעוץ והדרכה. חביבה הכינה תוכניות והשיגה אישורים, אך אז קיבלה רגליים קרות. הפרויקט היה נראה לה גדול מדי. לאט לאט הבשיל במוחה רעיון אחר: היא תקים מרכז טיפולי, כזה שייתן טיפול לילדים במקום, והם יחזרו הביתה לאחר הטיפול. הקהילה כולה תצא נשכרת מכך שייפתח מקום כזה, שיחסוך לילדים נסיעה ארוכה הכרוכה בהשקעת זמן ואיבוד ימי עבודה של ההורים.
עוד קודם לכן היא פתחה את הפרויקט הראשון: מועדונית לילדי החינוך המיוחד. "אמא שלי אמרה: כשהילדים חוזרים הביתה מהמסגרות, המשפחה מקבלת שיתוק כי הכל מתחיל להיות סובב סביב הילד עם הצרכים המיוחדים", מסבירה מינה, "אז היא אמרה: אני אקח אותם פעמיים או שלוש בשבוע לשעתיים. היא גייסה בחורים מהישיבה ובנות שירות, שהיו מפעילים את המועדונית בהנחיה שלה. פעם היא אפילו ארגנה לילדי המועדונית קייטנה של עשרה ימים בקיבוץ בית רימון אצל ידידים. היום זה נפוץ בהרבה מקומות, אבל אז לא היה. בגלל שהיא גידלה ילדה עם צרכים מיוחדים, היא הבינה את הצורך". ליאת, הבת המאומצת, כלל לא השתתפה בפעילויות הללו. "בגלל כל המוגבלות שלה, זה לא היה שייך", מסבירה מינה "אבל הילדים האחרים היו בקייטנה מופלאה. הרעיון הזה היה קריאת כיוון של אמא שלי. כשהיא חשבה על משהו שצריך לעשות, היא קמה ועשתה".
חביבה פתחה חנות יד שניה כדי שההכנסות יהיו לטובת הקמת המרכז הטיפולי. "כולנו היינו מגויסים לזה", מספרת מינה בחיוך. היא הייתה בת שתים עשרה כשליאת הצטרפה למשפחה. "היינו תופרים כפתורים ומכפלות לבגדים", היא מספרת. חביבה החלה לפעול. היא השיגה דירה וכן מרפאה בעיסוק וקלינאית תקשורת, שהביעו את נכונותן לעבוד במרכז לכשיקום. חלפו כמה חודשים עד שהילדים הראשונים החלו לקבל טיפול, ותקופה נוספת עד שדבר קיומו של המרכז הטיפולי החל להתפרסם וילדים נוספים הגיעו. גם המודעות לצרכים המיוחדים עלתה עם הזמן, ובמוסדות החינוך בישוב החלו לשלוח ילדים כדי לקבל טיפול במרכז.
ליאת, שהייתה הגורם שהניע את חביבה לעשות הכול, מעולם לא קיבלה טיפולים במקום. "היא הייתה כבר בגיל בית ספר כשהמרכז התחיל לפעול", מסבירה חביבה "וזה לא התאים לה. המטפלות במקום עבדו עם גיל צעיר יותר. היא הכוכב של המקום, למרות שמעולם לא טופלה בו".
"כמו שחז"ל אמרו, גדול המעשה יותר מן העושה", אומרת מינה "היא גרמה לאמא להקים את כל הדבר הזה, שכבר שנים נותן טיפול לילדים בכל האזור". בשנים הראשונות הגיעו למקום ילדים מהר חברון ומגוש עציון. לאחר מכן כל נושא הצרכים המיוחדים קיבל מודעות ומרכזים כאלה נפתחו במקומות נוספים.
הדרך להקמת המרכז לא הייתה קלה. עד היום יש לחביבה בטן מלאה על הרשויות שלא הבינו את הצורך במרכז כזה בתוך הישוב. הקושי שהערימו עליה המערכות השונות הכריח אותה לכתת רגליה ולגייס כספים עבור המקום בארץ ובחו"ל. "בכלל, כל המרכזים הטיפוליים בארץ הם גירעוניים", מציינת מינה "כי אף משרד ממשלתי לא לוקח על זה אחריות. מצד שני יש כל הזמן דרישות של משרד הבריאות. קופות החולים מממנות שליש מעלות הטיפול, וגם זה אחרי 90 יום. ההורים שלי את כל דמם, כל נפשם וכל מאודם הם שמו במקום הזה. הם השקיעו את כל כספם למען הקהילה, בשביל המרכז הטיפולי. הם לא נשארו עם משהו להוריש לנו", היא מוסיפה. "היו אומרים לאמא שלי 'כל פרויקט צריך משוגע' אז היא אמרה: קיבלתי תואר משוגע. אבל לא כסף".
השנים חלפו, והמרכז הטיפולי עבר לניהולה של מינה. משה וחביבה הבינו שהם לא נעשים צעירים, והחליטו להעביר את ליאת למוסד המיועד לאנשים עם צרכים מיוחדים. הם חיפשו והתרשמו מאוד מאחד המוסדות שביקרו בהם. "זה היה מוסד מאוד מושקע, עם אגפים ובריכה. מאוד נקי מטופח", מספרת מינה. "ליאת עברה לשם, וההורים היו נוסעים באוטובוסים לבקר אותה כל שבוע. אחרי שבעה חודשים, כשליאת הגיעה הביתה לאחד החגים, אמא שלי גילתה שליאת הותקפה פיזית, כנראה בידי אחת החוסות במקום. הם החזירו אותה הביתה, ולקח לה שנה וחצי עד שהשתקמה מהטראומה. היא לא הסכימה שייגעו בה. לא הסכימה לעלות על מכונית. שנה וחצי ההורים שלי לא זזו מהבית. אמא לא הלכה לעבודה. רק אחרי שנה וחצי היא התאוששה".
כמה שנים אחר כך נעשה ניסיון נוסף לשלב אותה במוסד אחר. "זה היה מקום מאוד חמוד, עם מנהל מקסים", מספרת מינה "אבל ליאת הפסיקה לאכול, הפסיקה לצחוק. אחרי חצי שנה החזרנו אותה הביתה. אבא שלי כבר לא הרגיש טוב באותה תקופה ואמר לאמא 'אם את מחזירה אותה, אני כבר לא אוכל לעזור לך', ואמא אמרה לו 'אף על פי כן'". ושוב ליאת חזרה להתגורר בבית. "גם כשהמוסד מאוד מטופח, עדיין חסרה נשמה. חסר מי שיחבק את הילדים האלה, שינשק אותם", אומרת מינה. לחביבה יש חלום חדש: לפתוח הוסטל לבנות בקריית ארבע. בינתיים היא מטפלת לבדה בליאת במשך השבוע, למעט שעתיים בהן מגיע מתנדב שלוקח אותה. "אני מאמינה שאם יבוא רגע בו אצטרך את העזרה, היא תגיע", אומרת חביבה.
עדיין מחפשת את אבא
חצי שנה אחרי שהחזירו את ליאת מהמוסד השני שהיתה בו, נפטר משה צחור. אחרי השבעה ליאת היתה מגיעה לסלון, מחפשת אותו עם הידיים במקום בו נהג לשבת. "זה לא פשוט", אומרת חביבה "אבל זה מה יש". היא ממשיכה במאמצים לקדם את ליאת. לפני ארבע שנים הגתה ליאת לראשונה את המילה 'אמא'. "זה היה בדיוק ביום ההולדת שלי", אומרת חביבה. "תמיד האמנתי שיש בה יכולות. אפשר להוציא גם מאבן מים. עובדה, משה רבנו עשה את זה. כשזכיתי והיא אמרה לי 'אמא', אמרתי 'זה סימן שהיא הגיעה למקום טוב. שיש אמא בתמונה'".
התקדמות משמעותית נרשמה לאחר שליאת החלה לקבל טיפול רפלקסולוגי. היא נהייתה קשובה וחברותית יותר. היא גם החלה, לאחר שחביבה לימדה אותה ללא לאות, להגיד 'אני'. "אמא אמרה לי 'היא צריכה שיהיה לה אני'", מספרת מינה "והתחילה כל הזמן להגיד לה 'אני'. תגידי אני רוצה. אני צריכה. היא התחילה להגיד 'אני'. זו אחת המילים היחידות שהיא אומרת. יש לה מקום במטבח שהוא שלה, ואוי ואבוי אם מישהו אחר יתיישב עליו. זה דבר שהתפתח רק מהעקשנות של ההורים".
במהלך השיחה משמיעה ליאת, שנמצאת בחלק אחר של הבית, קולות של אי שביעות רצון. "היא לא אוהבת שמרכלים עליה", אומרת מינה בחיוך.
"יומם ולילה אפשר לספר איך מתקדמים עם ילדים כאלה", אומרת חביבה. "הבת שלי מלמדת בבית ספר שמשלב ילדים עם צרכים מיוחדים. היא אומרת שאפשר לטפל בילדים מאוד יפה, הכל טוב, לעשות איתם שיעורים. אפשר לדהור איתם קדימה, והילד באמת דוהר. אני חשתי כל הזמן שצריך לתמוך בה, להאמין שהיא יכולה ולהגיד את זה". חביבה מספרת בהתרגשות על כך שליאת יודעת לשים יד על העיניים בקריאת שמע, או להניח ידיים בכיור כשאומרים לה ליטול ידיים. אלו דברים שהיו נראים בעבר כבלתי ניתנים להשגה.
לפני כמה שנים השתתפה חביבה כמנחה בסדנה שהתקיימה להורים לילדים עם צרכים מיוחדים. במפגש הסיום אמרה לה אחת האמהות שמרגישים שליאת לא שלה. "את לא מדברת כמו מי שקיבלה מכה מתחת לחגורה", היא אמרה.
"עד היום אני זוכרת את זה כל כך חזק", אומרת חביבה "כי היא אמרה דברים אמיתיים. אבל בכל זאת, זה תלוי בהורים איך מקבלים ילד כזה. לילדה הראשונה שטופלה במרכז הייתה תסמונת דאון. המשפחה הייתה נהדרת. עשו מזה חגיגות. פעם ראשונה שראיתי שהורים לא שבורים".
חשבת איך החיים היו נראים אם לא היית מאמצת?
"הייתי כמו כל אמא רגילה, מגדלת, מחנכת. לא שהייתי עושה משהו לא טוב, אבל דרכה למדתי את כל הפנימיות הזו של נתינה, של הקשבה, של מה אני יכולה עוד לעשות ולקדם. אני מודה לה', ומודה על כך שהייתה לי תמיד תמיכה של איש טוב לידי, מלא הערכה ואהבה, שעזר בכול".
כבדרך אגב מינה מספרת על עוד פרויקט של אמה: הקמת גן מיוחד, שהקימה לפני שנים. "אמא שלי הבינה שיש ילדים שהם מעוכבי התפתחות, ולא בעלי צרכים מיוחדים, והם צריכים גן מתאים. אז היא השיגה את כל הציוד והגן נפתח".
"זה היה בגלל שראיתי קושי בהתפתחות של ליאת, והבנתי שצריך לקדם אותה באופן אישי", חביבה מסבירה. בנוסף לכך חביבה הייתה חברה שנים רבות בוועדת השמה. מתוקף תפקידה שם, היא נלחמה לא פעם על כך שילדים מסוימים יוכלו להשתלב במסגרת רגילה ולקבל סייעת, במקום שיישלחו למסגרת של חינוך מיוחד. "מושגים של שילוב וחיזוק לא היו נפוצים אז", אומרת מינה "אבל אמא ראתה כך את הדברים והובילה אחרים בחשיבה הזו. את המרכז הטיפולי היא הקימה למרות הקשיים העצומים שעמדו בדרכה".
"אני מרגישה שיש במרכז הטיפולי שלנו חסד ה' ויראת ה'", אומרת חביבה "לפעמים אומרים לי שמרגישים שם כמו במקום קדוש בגלל המסירות של העובדים. עשינו לא מזמן מפגש צוות, והרגשתי ממש התרוממות רוח, כאילו הקדוש ברוך הוא מסתכל עלינו. אם אני עושה סיכום אמיתי, זה היה חסד גדול שהקדוש ברוך הוא עשה איתי, שליאת הגיעה אלינו. למדתי דרכה כל כך הרבה. זה פתח לי את החשיבה, גם אל הילדים האחרים ואחר כך לנכדים. זה לימד אותנו לוותר, להבין שלא הכול מגיע לי, להגיד תודה על הכול, לראות את הטוב בכל דבר. גם ההתמדה הוסיפה לי המון כוח. לראות לאט לאט חיוך, חיבוק. ליאת נתנה לי פרספקטיבה שונה לגמרי".