אם היה דבר מדאיג בהופעתו של השר לשעבר יוסי ביילין השבוע בתוכנית 'מבט לחדשות' של הערוץ הראשון, היה זה הרושם כי הפוליטיקאי המיומן איבד את חוש ההתמצאות התקשורתי שלו ולא הבין עד הסוף לאיזו מהומה הוא מכניס את עצמו.
אך עצם הסירוב של ביילין לקחת חלק בחינגת האבל הממלכתי לשר לשעבר בנימין בן אליעזר הוא צעד ראוי לכל שבח. ההתייצבות התקשורתית והפוליטית מאחורי דמותו של בן אליעזר היא הדבר המדאיג באמת.
ממש כמו משה קצב והמעשים המגונים, כך גם השחיתות הכספית של בן אליעזר הייתה דבר שרבים ידעו עליו במשך שנים ארוכות, אבל אף אחד לא אזר עוז כדי לטפל בו. בשני המקרים היו אלו יצרים פוליטיים ומוסד הנשיאות שאפשרו את החקירה והחשיפה.
אלא שבעוד בישראל של היום תקיפת נשים היא פשע בלתי נסלח, שחיתות - חמורה ככל שתהיה - היא עניין שבסופו של דבר נשכח. אריה דרעי מכהן כשר בכיר בממשלה. לפתחו של אולמרט משחרים עוד לפני שיצא מהכלא. שלמה בניזרי מטיף בשער. ולכבודו של בן אליעזר מייחדים מהדורות ומשנים את לוח השידורים בגלי צה"ל. המסר הוא שמחירה של השחיתות מוגבל, ואנשי ציבור יכולים לשקול שכר עבירה כנגד הפסדה, ולהגיע למסקנה שהפשע עשוי להשתלם גם אם ייתפסו בסופו של דבר. אחרי הכול, בהתנהלות חצופה מספיק, אפשר להישאר אדם עשיר ואפילו מכובד.
את בן אליעזר היה צריך השב"כ לחקור לפני יותר מארבע שנים, לאחר הדלפת קטע מדאיג מספר הזיכרונות שכתב אז הנשיא המודח חוסני מובארק. מובארק, כך על פי הפרסום, טען כי שילם לבן אליעזר מדי חודש 25 אלף דולר בעבור ייעוץ. איכשהו העניין עבר בשקט לאחר הכחשה של בן אליעזר. אבל קשריו החמים הידועים עם מובארק, ואורחו ורבעו המפוקפקים של בן אליעזר, היו חייבים להחריד כל אדם שזכר כי הוא כיהן עשור קודם לכן כשר ביטחון.
למי שהיה ספק כי בן אליעזר והמצרים ניהלו יחד קשרים מושחתים, כתב האישום שהוגש נגדו יכול אולי לגלות טפח. על פי כתב האישום פנה בן אליעזר לקונסול מצרים כמה פעמים, לבקשת איש העסקים רוי מוצפי, כדי להשפיע בקרב הממשל המצרי לשם קבלת אשרות לעובדי החברה שבבעלות מוצפי. בעקבות פניות אלו חידש קונסול מצרים את מתן האשרות לעובדי החברה באופן מיידי, וכל אימת שהיה בכך צורך.
בתמורה, בשנת 2011 העביר מוצפי לבקשת בן אליעזר 260 אלף שקלים לרכישת מגרש לרעייתו ובנו בנס ציונה. בנוסף לכך, בשנת 2012 פנה בן אליעזר למוצפי וביקש ממנו עוד חצי מיליון שקלים לצורך מימון רכישת בית ביפו. מוצפי נענה לבקשה והעביר את הכסף. מיד לאחר מכן פנה בן אליעזר לאיש העסקים פעם נוספת בדרישה לקבל סכומים נוספים, בין 1.2 מיליון ל‑1.3 מיליון שקלים, להשלמת רכישת הבית ביפו. בן אליעזר הפעיל על מוצפי לחצים כדי שיעביר את הכסף, ממקורותיו או ממקורות אחרים. בכתב האישום נטען כי מחומר הראיות עולה כי הסכום הנוסף שהתבקש לא הועבר לבסוף לבן אליעזר.
כתב האישום, שגווע יחד עם השר לשעבר, מתייחס להכנסות נוספות שהיו לבן אליעזר באותן שנתיים שהמשטרה הצליחה לפתוח צוהר אליהן. כתב האישום מוסיף ומספר כי בשנת 2011 פנה בן אליעזר לאיש העסקים אברהם נניקשוילי, ביקש וקיבל ממנו סך של ארבע מאות אלף דולר, וזאת תמורת פעולות שביצע בן אליעזר מתוקף תפקידו כשר המסחר והתעשייה. בן אליעזר הפעיל, בין היתר, את קשריו כשר שהיה הממונה על מועצת הנפט לשיפור סיכוייה של חברת 'שמן' שבבעלות נניקשוילי לעמוד בתנאים לקבלת רישיון קידוח באתר 'מד אשדוד'. רישיון הקידוח ניתן לחברת 'שמן' לאחר לחצים שונים שהופעלו על ידי בן אליעזר, בעזרת ראש לשכתו דאז איילת אזולאי ובאמצעותה, על חברי מועצת הנפט.
לשתי פרשיות השחיתות הללו נוספו אישומים נלווים, שהרי בן אליעזר בוודאי שלא דיווח על ההכנסות הללו והעלים מס, ובוודאי שכספי השוחד דרשו הלבנת הון, וכמובן שהוא נתן הצהרת הון שקרית שהעלימה את דבר קיומם של הכספים הללו. הגראנד פינאלה של שתי הפרשיות הללו היה ככל הנראה חשיפת הכספת של חבר כנסת ומועמד לנשיאות, ובתוכה מאות אלפי דולרים במזומן. בן אליעזר טען כי הכספים הועברו לו במזומן על ידי בנו שחי בארצות הברית, אבל הבן ויתר אפילו על הלוויית אביו כדי לא להגיע לארץ ולא למסור את גרסתו באשר למקור הכספים.
חשוב מאוד לזכור כי חשיפתן של עבירות שוחד קשה מאוד, מכיוון ששני הצדדים המעורבים נהנים מהשחיתות ועלולים לשאת בתוצאות. הצלחה של רשויות האכיפה בחשיפה של שתי פרשיות חמורות שהתרחשו בפרק זמן של פחות משנתיים יכולות בהחלט להעלות על הדעת כי מדובר בקצה הקרחון.
החברה הישראלית צריכה לחשוב פעם ופעמיים למי לחלוק כבוד. גם כבוד אחרון.
מיסיונריות בלי אכיפה
אישה עומדת ברחוב. תיק קטן על שכמה ובידיה היא נושאת חבילת עלונים. בידה השנייה היא מושיטה אחד מהם לנער צעיר, חובש כיפה גדולה, שעובר בסמוך. התמונה שצולמה בעיר מודיעין נשלחה לארגון 'יד לאחים', לאחר שהצלם זיהה את האישה כמיסיונרית ואת העלונים שחילקה כחומר תעמולה של היהודים המשיחיים.
פעילי 'יד לאחים', שניסיונם המר מורה כי רשויות האכיפה עושות הכול כדי לא לאכוף את החוקים נגד המיסיון, חשבו שהפעם משטרת ישראל לא תוכל להתחמק ותיאלץ למצות את ההליכים הפליליים. סעיף 368 לחוק העונשין קובע כי "המשדל קטין, בפנייה ישירה אליו, להמיר דתו, דינו - מאסר שישה חודשים".
בדרך כלל לא פשוט לאלץ את המשטרה לעשות את מלאכתה בעניין. חלוקה בתאי הדואר, שהיא דרך ההפצה המסורתית של חומר מיסיונרי, איננה פנייה ישירה לקטין. הפניית פרסומות של המיסיון לגולשים צעירים באינטרנט - טכניקה מסיונרית אחרת שתופסת תאוצה בזמן האחרון - קשה מאוד להוכחה ואכיפה. אבל כאשר החומר המיסיונרי ניתן לידו של קטין ברחוב, וכאשר העבירה הפלילית מתועדת בצילום, הרי שכמעט כל מלאכתה של המשטרה נעשתה. לא נותר לה אלא לזמן את המיסיונרית לחקירה קצרה ולהגיש כתב אישום.
אך לא זו בלבד שהמשטרה סגרה את התיק, אלא שהיא עשתה זאת כשהיא מנמקת בקצרה את ההחלטה ב"חוסר אשמה".
בשבוע שעבר הגיש עו"ד משה מורגנשטרן, בשם אמו של הקטין ובשם 'יד לאחים', ערעור על החלטת פרקליטות מחוז מרכז. "ככל וגופי האכיפה סבורים כי אין למדינה עניין בניהול הליכים בעניין כה מרכזי לצביונה של המדינה, עניין העברת קטינים על דתם, הרי שעליהם לעשות זאת בדרך המלך על ידי ביטול חוקי המיסיון", כתב עו"ד מורגנשטרן. "יודגש, אני סמוך ובטוח כי המחוקק לא יאפשר זאת. ההליכה בדרך שאינה דרך, על ידי החלטה של היועמ"ש או הפרקליטות שלא להפעיל סעיפי חוק, וסגירת תיקים בלי כל טעם אמיתי, לטעמי אינה ראויה, ויש למצות את הדין עם אלה שעוברים עליו, אף אם מאן דהוא אינו אוהב את סעיף החוק".