בימי העיתון 'נקודה' ז"ל הייתי נלחם נגד טחנת הרוח בדמות מועצת יש"ע בשל חוסר הדמוקרטיה שבה המונע מעורבות גדולה יותר של הציבור.
לבסוף נשברתי ועברתי לקונן על שלטונו המתמשך של נתניהו, שלאחר שהותיר מאחוריו את בן-גוריון לא ישקוט עד שימלוך כשנות המלך עוזיהו. אבל מתברר שכל המצר לנתניהו מאבד את הראש. תראו מה שאירע לשר ישראל כץ, שעל פי החרדים נטל את הלפיד משושלת לפיד בכל הקשור לשנאת חרדים.
עמדת המפלגות החרדיות בעניין העבודות בתל אביב בשבת ראויה לתמיכה, כי אסור שחילול השבת יהפוך ברירת המחדל לפתרון בעיות תשתית. מדברים כעת על תוספת של שישה ימי חופשה שנתיים במשק הישראלי. אז קדימה – חופש, ושימי החופשה הללו בימי ראשון יוקדשו לעבודות חיוניות בתשתיות. יש לכך אפילו הצדקה כלכלית: הכסף הרב שייחסך למשק על ידי הרכבת הקלה בתל אביב, רכבת העמק לעפולה והרכבת המהירה מירושלים לתל אביב, יפצה על אובדן ימי העבודה.
ואם קברניטי הכלכלה מסרבים להרחבת ימי החופשה, אפשר להציע הצעה נוספת שתבדוק את כנותם של תומכי העבודות בשבת. אם צורכי המדינה מצדיקים עבודות בשבת, הם גם מצדיקים עבודות ביום העצמאות. כל אחד יתבקש להקריב את היקר לו במיוחד. הציבור הדתי-הלאומי כמובן ייחבט על ידי שני צדי המקל, היות שגם השבת וגם יום העצמאות יקרים לו, אבל למצב הזה אנחנו כבר רגילים.
זכויות פואד ביש"ע
אם בתשתיות עסקינן, יש להזכיר את בנימין בן אליעזר ז"ל, שנגאל השבוע מייסוריו הבריאותיים והמשפטיים. אני זוכר את פואד כמי שהגיע לגוש עציון מיד לאחר הקמת ממשלת רבין ב‑1992. הוא היה ענייני, וכאשר העליתי את הבעיה שתקוע עדיין מקבלת אספקת חשמל מחברת החשמל המזרח-ירושלמית, הוא הביע פליאה שהנושא שהכיר משירותו כמושל בית לחם (אוי, כמה התפקיד הזה מעלה געגועים) טרם נפתר. והוא אכן פתר אותו.
אנו גם חייבים לו חלק חשוב מעורקי התחבורה שאפשרו לנו להתקיים ולהתפתח לאחר המפולת של אוסלו.
הבלוף של אובמה
ככל שאנו מתקרבים לסוף כהונתו של אובמה, מצבו בסקרים משתפר. אובמה מתחיל להיראות טוב כאשר האמריקנים חושבים על מחליפו – בין אם תהיה זו הגברת שלשונה מדברת מרמה או המתחרה שלה שאינו יודע כלל לשלוט בלשונו. ובכל זאת, כמעט בכל תחום נחשף הבלוף של קדנציית אובמה. לדוגמה, בנוגע ליחסי לבנים-שחורים - המתח בין הגזעים גבר והיחסים הורעו. בנוגע לביטוח הבריאות הממלכתי - מספר גובר והולך של חברות ביטוח מתנתק מתוכנית הבריאות, או מקפיץ את הפרמיות בעשרות אחוזים. בשבוע שעבר התפוצצה אגדה נוספת: התברר שאסד לא בדיוק פירק את תשתית הנשק הכימי כפי שסוכם.
בשנת 2013, לאחר השימוש שעשה אסד בנשק כימי, החליט אובמה לא לממש את כוונתו להלום באסד. במקום זה הוא התפתה לסמוך על הרוסים ולכפות ביחד את פירוק הנשק הכימי שבידי המשטר הסורי. ההתכחשות לקווים האדומים שהתווה אובמה, שביניהם עניין הנשק הכימי, הייתה אולי הנושא הטעון ביותר בתקופת כהונתו, והוא ספג ביקורת קשה על ההחלטה גם מהאגף הליברלי. ככל שגברה עליו הביקורת, המשיך אובמה להתחפר ולהביע סיפוק מהצלחתו לפתור את הנושא בדרך דיפלומטית, במקום לסבך את ארצות הברית בהרפתקה צבאית נוספת. כעת התגלה שהוא גם לא פתר את הנושא.
דו"ח של ארגון הפיקוח על הנשק הכימי מצא שאסד לא מדייק, ואין הסברים טכניים ומדעיים לתוצאות אלפי דגימות הקרקע שביצע הארגון, להוציא את ההסבר שאסד שמר ברשותו כמות של גז סארין ומרעין בישין אחרים. אולם כעת כבר קשה לפעול נגד אסד מבחינה דיפלומטית, היות שהשותף הרוסי של אובמה הפך בינתיים לפרקליטו ולשומר ראשו של אסד. רוצים שמועצת הביטחון של האו"ם תנקוט צעדים נגד אסד? כדאי שתצטיידו מראש בהבטחה שרוסיה או סין לא יטילו וטו על הצעה כזאת.
אבל אסד הוא עוד כסף קטן. אי יכולתה של ארצות הברית לאכוף את ההסכם על אסד, אינו מותיר מקום לאופטימיות באשר ליכולתה לאכוף גם את ההסכם הגרוע עם איראן. השטח שנותר לבשאר אסד בסוריה כבר אינו גדול, ושלטונו שורד רק בזכות הסיוע החיצוני מהאיראנים ומהרוסים. לארצות הברית יש בשטח די כוחות שהיו מסוגלים לכאורה לבוא חשבון עם אסד על ההסכמים שהפר. לעומת זאת, איראן היא מדינה ענקית ומבוצרת יותר, והשלטון העריץ שם נראה די יציב ואימתני. הוא לא מרגיש מאוים על ידי האמריקנים, ואפילו מרשה לספינותיו לנקוט פעילות מתריסה מול הצי האמריקני. הוא יודע היטב שהדבר האחרון שממשל אובמה מוכן לעשות בערוב ימיו יהיה הודאה בכישלונו מול איראן, וכך גם כל הפוליטיקאים והעיתונאים שגוננו על גישתו המבריקה מול האיראנים.
אסור להפסיד בסוסיא
הפולשים הערבים מהעיירה יטא, שהקימו מבנים ארעיים בסמיכות ליישוב סוסיא, לא ציפו מעולם שיהפכו לכוכבים בינלאומיים. האיחוד האירופי ממשיך לממן אותם למרות צרותיו. ה'וושינגטון פוסט' מדווח בכתבת שער על דיפלומטים בריטיים שפוקדים את האתר לעתים קרובות, והאו"ם ומחלקת המדינה של ארצות הברית הזהירו שמדובר במבחן אמינות של ישראל, היות שהרס המבנים על פי החלטת בית המשפט יעיד שפניה של ישראל לסיפוח ולא לפתרון שתי המדינות.
אלו דברי הבל. אפשר להרוס את המבנים הבלתי חוקיים וגם להקים, חלילה, מדינה פלשתינית. לא הייתה הסכמה ישראלית, גם לא בנאום בר-אילן, לחזרה לקווי ה‑4 ביוני, וגם לא לפיצוי אחד לאחד על כל שטח שייוותר בידי ישראל. גם תוכנית שתי המדינות וגם האופטימיים לגבי אוסלו בנו על מעברים עיליים או תת-קרקעיים - עיין ערך החיבור בין איו"ש לעזה.
אם לא נעמוד חזק בסוסיא, האיחוד האירופי ועמותות ג'ורג' סורוס יקבעו את גבולותיה של מדינת ישראל.