להט התגובות וסחרור ההאשמות בעקבות מאמרה של אמילי עמרוסי "למה עזבתי את טלמון" לא עשה לי חשק להשתתף במהומה, אבל בכל זאת הצטברו לי בינתיים על הלב כמה דברים לומר.
קודם כול הופתעתי. לא הופתעתי מאף מילה שכתבה אמילי, הופתעתי מהנעלבים והכועסים. ותרשו לי לחשוף כאן משהו אישי - בשנים האחרונות חרטתי על דגלי כלל שהוא עבודה עצמית לא קלה: לא להיעלב. כי אם יש משהו ממשי בדברים שאמרו לי – עליי האחריות לתקן; ואם אין דברים בגו, אז הבעיה היא של האומר, לא שלי. להיעלב זה לא גזירת גורל, לא תוצאה אוטומטית כמו נוסחה מתמטית. זה לגמרי עניין של בחירה.
אמילי כתבה מאמר מאוד מורכב, כמו החיים עצמם. יש בו הערכה ואהבה לטלמון וגם קשיים וביקורת, ועצוב לראות איך בדור שלנו אנשים פחות ופחות מבינים אמירות מורכבות. הם חייבים כותרות נחרצות, שטחיות וחד-משמעיות. ומעניין לבחון על מה בחר כל אחד להתביית, איזה משפט להכתיר. עשרה אנשים שפגשתי בשבת, כאילו קראו עשרה מאמרים שונים, והכול בעיני המתבונן. אמור לי מה קראת במאמרה של אמילי, ואומר לך מי אתה.
נכון, הסיבות שבגללן היא הרגישה שלא מתאימים לה החיים בטלמון מצטברות לכדי תמונה קצת מעיקה, שאולי לא כיף לקרוא, אבל אפשר להבין. כשקראתי את הדברים, מיד עלתה בזיכרוני דמות המורה באולפנה שפעם אמרה לנו: כשלרש"י יש הרבה תירוצים לקושיה אחת, כנראה שאף אחד מהם לא באמת תופס.
וזה לגמרי מובן. לא פשוט לעזוב את טלמון, פנינה ארצישראלית, אנשים עזים ואיכותיים, גן עדן לילדים – כפי שכותבת אמילי במאמר, ואני לגמרי מסכימה. אז כנראה בשביל להתמודד עם שינוי מורכב שכזה, אתה צריך לשנן לעצמך ולאחרים את כל החסרונות וכל הקשיים שצברת.
אז חבריי בטלמון ובהתיישבות, אל תיעלבו. לא רק בגלל שההתיישבות מספיק חזקה ויכולה לעמוד מול ביקורת, אלא בעיקר מפני שהדברים באמת נכתבו מתוך הערכה וגם קושי. ועם כל אהבתי לטלמון, כולנו יודעים שהמקום הזה לא מושלם. כמו שעם כל הערכתי לאמילי, גם היא לא מושלמת. כמוני. כמוכם.
ואמילי, כדרכם של אנשים מאוד מושחזים ושנונים, לא פעם דוקרת ופוגעת ומשלמת מחירים. אבל יותר מכול היא עדיין כותבת ומדברת בכישרון מדהים על נושאים חשובים מאין כמותם ועושה עבודה איכותית שכולנו נשכרים ממנה.
אז תירגעו. אם תרצו, נצלו את ההזדמנות לשקול מה לפתחנו לתקן וממה להתעלם; והעיקר - תפרגנו לה איחולי הצלחה במעבר הלא-פשוט לבית החדש.