במידה מסוימת זה היה צפוי. יו"ר יש עתיד יאיר לפיד, האיש ששתק לאורך כל הדרך סביב משבר השבת המצוי בימים אלה בשלבי דעיכתו, הוא האיש שימריא על גלגלי הרכבת.
לא ישראל כץ שנתפס כמנהל מלחמה פוליטית פנים-ליכודית מול נתניהו, אפילו לא שומרת הסף של הציבור החילוני יו"ר מרצ זהבה גלאון שעתרה לבג"ץ נגד ראש הממשלה וכדי להזכיר לציבור בוחריה שהיא קיימת ובעקיפין תרמה לסיומו של המשבר כשכל השושבינים תולים את הקולר על צוואר בית המשפט העליון.
מצד שני, אם אני יאיר לפיד אני דואג הערב. בימים כה לוהטים בזירה הציבורית, כשסדר היום הציבורי כה אנטי-חרדי, רק שני מנדטים נוספים על פי סקרי דעת הקהל הקודמים? אם זו תקרת הזכוכית של לפיד ראש הממשלה נתניהו יכול לישון רגוע. מכאן אפשר רק לצלול. והבחירות רחוקות כרחוק יעקב ליצמן מיאיר לפיד.
וזו אינה הצרה האמיתית של יאיר לפיד. הצרה האמיתית של לפיד שהעם אינו באמת מאחוריו. הציבור החילוני שזעם בשבוע האחרון על ראש הממשלה כלל אינו נמנה על מצביעי הליכוד. הוא נמנה על מצביעי המרכז-שמאל שנדד מבוז'י הרצוג וציפי לבני לטובת מגרשו של יאיר לפיד. כל עוד יאיר לפיד לא יצליח לשכנע את מצביעי הימין שיש להם על מי לסמוך – הוא לא יהיה ראש ממשלת ישראל.
אלא אם כן הוא יצליח לחולל מהפך במשחקי הגושים. ובמילים אחרות: להפיח חיים בברית הנושנה עם נפתלי בנט או עם כל מפלגה גדולה אחרת בימין שתשים לה למטרה להזיז את בנימין נתניהו מהשלטון. לפי שעה התרחיש הזה אינו מחזיק מים, וודאי לא בנקודת הזמן הנוכחית.
זהו איפה זמנם של החרדים לחבק את נפתלי בנט. זה האחרון אמנם הצהיר לאחרונה במילים ברורות על הברית המכוננת עם יעקב ליצמן והמפלגות החרדיות, ברית שלדבריו שהיא מעבר לברית פוליטית גרידא, אך הניסיון ההיסטורי הוכיח שנפלאות דרכי הפוליטיקה הישראלית ולכל יו"ר מפלגה זמן ועת וחשבון פוליטי משלו.
גם לנפתלי בנט חשבונות משלו. יותר משנתניהו מחשב דרכי ישראל כץ הוא עוקב אחר צעדיו שלו. באופן אירוני, דווקא בקואליציה הכי ימנית שהיתה כאן, נפתלי בנט מתנייד על ביצים. לא אחת הוא זקוק לגיבוי פוליטי מאחורי גבו. דוגמה מצוינת לכך נרשמה ערב ההצבעה על תקציב המדינה בממשלה כשבאחד מרגעי האמת הודיע שר הבריאות יעקב ליצמן לראש הממשלה כי הוא לא מתכוון להרים יד בעד התקציב כשיו"ר הבית היהודי נותר מאחור. על רקע הסקרים הללו, האחריות החרדית לתחזוק הברית עם הבית היהודי רק הולכת ומתבקשת.