שעת לילה מאוחרת. צחוק מתגלגל מפציע מכיוון חדר הלימוד של האיש. הוא מנהל שיחת נפש לילית עם אחד מבנינו, ומתגלגל מצחוק.
הבן, בוגר מרכז הרב, תלמידו לשעבר של הרב יעקב שפירא שליט"א, מספר בדיחה ששמע מפיו: תקופת בין הזמנים היא כמו "תשעה באב אריכתא" אצל הבחורים. כי רובם הולכים עם כפכפים (בדרך לים או לבריכה), חלקם מניחים תפילין אחר חצות, ממעטים בלימוד התורה וחושבים רוב הזמן על אוכל...
אכן, הרב יעקב ניחן בחוש ההומור של אביו, הרה"ג רב אברהם שפירא זצ"ל שהצחוק, השמחה והאופטימיות היו חלק אינטגרלי מהתורה שלו.
גם אני טועמת מהתורה המשמחת, תורה נשית. אור בוקר של יום רביעי. אשרי שנפח בי נשימה חדשה. רגש של נעימות ושמחה מתפשטת בתוכי. הנשמה שלי לוחשת לי ללא לאות שהיא חייבת לתדלק רוחנית. וזה היום בין ימות השבוע שבו אני מתבשמת ממנעמיה של התורה הקדושה. וכך, היא מגיעה עד מפתן דלתי כמעט. כולה מלכות ואצילות. ימימה, ימימה.
הכוח הנשי
לאחרונה התווסף לארון הספרים בביתנו ספרה החדש של הרבנית ימימה מזרחי, 'כמים לבך', על מסע בין המצרים. הספר גדוש בחוכמה נשית ובמטפורות שנוגעות בכל אחת ואחת. הרבנית כותבת שימי בין המצרים מעבירים אותנו דרך מצר, להטעים אותנו את טעם הצרות ולהגיע להיווצרות. ללידה. לגאולה. אנחנו מתהלכים עם צערה של השכינה, יד ביד. ומהמישור הכללי, שהוא בלתי ניתן להכלה, אנחנו עוברים לצער הפרטי שלנו. בדור של שכחת החורבן זו מלאכת בין המצרים.
הבית נחרב, ומאז מקונן החורבן בכל אחד מהבתים שלנו. בימים אלו אסור להתנחם, מלשון נוח-מה, אלא לבקש גאולה - בין המצרים בא כדי לנער בתוכנו את הציפייה הרדומה. היא מרחיבה בעזרת מטפורות שהנביא משתמש בהן על בנייה נשית שבונה את בית המקדש.
קולן של נשות המקדש. חדר 'גנדי' ביישוב מבוא חורון מלא לעייפה בנשים שמאזינות לקולות. אמה של הקדושה הלל אריאל הי"ד מדברת מגרונו של חגי הנביא, ומפעימה בנו מפעימות לבו של חזון המקדש השלישי. כמובן שהדמעות סירבו לעמוד מלכת. יש להן מקום, והן לא יוותרו עליו.
התבוננתי סביבי. כנראה שדמעותיי לבשו נוכחות מאוד צבעונית כי עטה עליי באחת מצלמה שביקשה לתעד אותן. עמדתי מולה ומיללתי את ציפיותינו לבניין הבית. הדברים יצאו מהלב אמנם, אבל המצלמה לא ידעה שהדמעות הללו אינן מיוחדות. הן פוקדות אותי תדיר. כל תפילה, שיר קודש, קריאה בשמו יתברך, מזמינה אותן. אני פשוט בכיינית.
אני מרבה לבכות. כן, גם על המטופלות ועמן. למשל כשאני מוצאת שהביציות של המטופלת, שנמצאת בעשור הרביעי לחייה, חמקו עברו. זו בשורת איוב, ואז אני מרגישה כמו אונקולוגית ולא כגינקולוגית שנועדה לבשר את בשורת החסידה. כמה אני רוצה להיות אופטימית, אבל ניסים גלויים ממעטים לדפוק על דלתנו. אני מזמינה את הנס. רק הפעם.
רופאים ובריאים
רופא שלוקח את תפקידו ברצינות חי במתח לא פשוט. לאחרונה ניתנה התייחסות למתחים המקצועיים והאישיים בחייו של הרופא. גוברת המודעות לחשיבות בכך שרופאים ישמרו על בריאותם ורווחתם, בין השאר כדי שיוכלו להמשיך ולהעניק טיפול רפואי איכותי. אורח חיים בריא אינו סיסמה - זו דרך חיים. וכמו שכתב הרב קוק באורות התחייה, ששכחת הגוף היא מחלת הגלות.
אורח חיים בריא מפיג מתחים, ומביא גם לגישה אופטימית. וכך, רופא שחי בשלום עם עצמו ישדר אופטימיות ביחס לעתידו של המטופל, והיפוכו בגולם.
ואכן, מחקר אמריקאי גילה שחולי סרטן מתקדם רבים מעריכים באופטימיות את הפרוגנוזה שלהם, לעומת רופאיהם. סקר אמריקני שבדק באופן נפרד את הערכת תוחלת החיים של חולי סרטן מתקדם ושל רופאיהם, מצא חוסר סנכרון בקרוב ל‑70 אחוזים מהמקרים. כן, האופטימיות זורעת שושנים לאורך המסלול הקוצני שתובעת מחלת הסרטן.
ויש אוכלוסיות שלא זוכות לראות את בריאותן, ובכלל - את האופקים שממתינים להן, כוורודים במיוחד. אני מתכוונת למי שסובלים מהשמנת יתר. ולמרות שחשוב במיוחד להזין אותם בביטחון, ולהשקיע בחיזוק הדימוי העצמי החיובי שלהם, אנחנו הרופאים לפעמים גורמים לתוצאה ההפוכה.
לאחרונה הועברו פניות של מטופלים הסובלים מהשמנה להר"י - ההסתדרות הרפואית של ישראל, המבקשים לתבוע את עלבונם. הם מציעים לקבוע נהלים מתי ובאיזו צורה יכול רופא להעיר הערות למטופל על ממדי גופו. נשקלה (תרתי משמע) אף האפשרות לחייב את הרופא לקבל את הסכמת המטופל לפני שיחה על הנושא. העיקר הוא להביא את הפציינט הסובל מהשמנת יתר לגישה אופטימית כלפי האפשרות שלו לחיות חיים טובים ונעימים, ולהצליח בשלב מסוים גם לחזור למשקל תקין.
אצל אנשים מאמינים התייחסות אופטימית אינה סיסמה בעלמא, היא דרך חיים. מי שמאמין באחד לא מפחד מאף אחד, כך רגילים בני הנוער לשיר. אבל פרט לענייני אמונה וביטחון, מתברר כי לשמירת מצוות יש השפעה חיובית מובהקת על תפיסת בריאות חיובית של האדם עם עצמו.
הסיבה היא כנראה מעורבות חברתית גבוהה יחסית לחברו החילוני, המתבטאת בין השאר בתפילות במניין בבתי כנסת, בשיעורי תורה משותפים קבועים או מזדמנים ובקשרים קרובים עם המשפחה ועם חברים, בין השאר סביב השבתות והחגים. הרוטינה היומית והשבועית והחודשית כוללת בתוכה הרבה יותר אינטראקציה חברתית ומשפחתית חיובית מאשר אצל אדם שאינו שומר מצוות.
לתגובות: drchana2@gmail.com