לפעמים החיים מובילים אותנו למקומות פחות צפויים. אותי הם הובילו, בנסיבות אישיות ובלי תכנון מוקדם, למפגש הוותיקים של מתיישבי גרעין אלון מורה שהפך ליישוב קדומים.
המפגש הנוסטלגי, שפתח את חגיגות ארבעים השנים להתיישבות בשומרון, כינס יחד את חלוצי מפעל ההתנחלות בחבל הארץ ההררי והיפה הזה. חבורה של שליחי ציבור, שבמשך שנים דיברו מעט ועשו הרבה, נעצרו לרגע כדי לערוך סיכום ביניים של מפעל חייהם החשוב. עם או בלי קשר לפוליטיקאים שהגיעו, חברי קואליציית ההקפאה של בנימין נתניהו, התחושה באוויר הייתה של חגיגיות מאופקת, תערובת של גאווה והחמצה, שמחה ודאגה.
"צריך לעשות יותר", אמרו הנואמים בזה אחר זה. לעשות יותר, כלומר לבנות בכל נקודה, להביא עוד מתיישבים ולהחיל את הריבונות הישראלית ביהודה ושומרון. אם הייתה לחלוצי ההתיישבות נטייה לטרנדים, הם בוודאי היו מוסיפים את המשפט הוויראלי "ומי שלא טוב לו – יום טוב לו". אבל טרנדים ואופנות מעולם לא היו הצד החזק של מפעל ההתנחלות – לא בלבוש, לא במטבעות הלשון וגם לא בחשיבה המדינית.
נרטיב הכיבוש, פתרון שתי המדינות, תכתיבים אמריקניים ומורשת סייקס-פיקו מעולם לא ערערו את ביטחונם של המתיישבים בצורך לגאול את ארץ ישראל השוממה, לבנות בה ולשמור עליה. הגישה הוותרנית והמפוחדת, שעברה בהדרגה משולי השמאל אל הזרם המרכזי של הימין, לא הכתה שורשים בקרב בוני השומרון. שם עדיין מאמינים בארץ ישראל השלמה, ומי שלא טוב לו – יום טוב לו.
הבית הטבעי
ובינינו, אין יותר טבעי מהדרישה הזאת, למחות את הקו הירוק ולספח את השטחים שמוחזקים ברשותנו ארבעים שנה ויותר. זהו הצעד הפשוט, ההגיוני והמדויק, לא רק בזכות ציווי תנ"כי אלא גם לאור מצבנו המדיני, הביטחוני, ההיסטורי והגיאוגרפי. גישת הריאל-פוליטיק הצליחה לבלבל אותנו. טענות הנגד, שמזהירות מפני מדינה דו-לאומית ותגובה בינלאומית, הן כבדות משקל אבל גם היסטריות ומזינות את עצמן. התפיסה של חלוקת הארץ חסרת רלוונטיות. הדבר הראוי והטבעי הוא להתיישב בנחלת אבותינו, לבנות בה, לטפח אותה, וגם לטפח את מי שמטפח אותה. להעיף ממנה את המהרסים והמחריבים מבפנים ומבחוץ – זאת נורמליות. מתן נשק לרוצחים, חומת הפרדה, מנהל אזרחי והקפאה – הם האנומליה.
ועדיין, אחרי שנים של הידרדרות ביטחונית וחיים מטורללים תחת אש בכל נקודה בארץ, הממשלה נותרה האויבת הגדולה של ההתנחלויות והמתנחלים. ולא רק הממשלה הנוכחית, אלא כמעט כל הממשלות בעבר. מפעל ההתנחלויות, שצמח מלמטה, מעולם לא הגיע עד למעלה. פיתוח ההתנחלויות כמעט תמיד נעשה בהיחבא, מתחת לשולחן, בעוד בכירי המדינה מסרבים לתת לו חותמת הכשר ברורה. פה ושם, בעיקר בתשדירי בחירות, התהדר השלטון בריבוי הבנייה והצמיחה ביו"ש, אבל תמיד היו אלו הכרזות עם תאריך תפוגה. בדרך כלל התנהלו באזור, בין השלטון והמתנחלים, משחקים של חתול ועכבר. אין פלא שבמקרים רבים החתול בלע את העכבר.
אם בעבר הפגינה צמרת המדינה אהדה כלשהי לציבור המתנחלים, היום גם מראית העין כמעט לא קיימת. המפלגות הגדולות נעשו דומות זו לזו, האחרות נאחזות בשולי גלימותיהן ומתאמצות לשרוד, ומי שתמך ביו"ש אתמול יכול להתהפך עד מחר בהתאם למצבו הפוליטי. תשאלו את בוגי יעלון. גם במחנה הציוני-דתי שותקים נוכח ההתעללות השלטונית בציבור המתנחלים. כשמנהיג הציונות-הדתית הוא הייטקיסט מרעננה, אנטי מגזרי באופיו ובעל שאיפות אישיות גדולות מכפי מידותיו, וכשרוב בכיריה נבחרים על טיקט שאין לו קשר להתיישבות, מי ישמיע את קולם הברור והצלול של ותיקי ההתיישבות?
למתנחלים בקושי נותר היום קול במוסדות השלטון. ימי המאבקים של משה שמיר ז"ל, גאולה כהן ובני בגין הישן חלפו לבלי שוב. חברי כנסת עדיין פורשים מהליכוד, אבל פוזלים בעיקר שמאלה, ובכל מקרה אלו פרישות על רקע אישי ולא אידיאולוגי. סכסוכים אישיים מובילים גם את כל המשברים בין הליכוד לבית היהודי. לא ההקפאה, לא אינתיפאדת הסכינים וגם לא ההתעללות בעצורים קטינים מהדור השני של המתנחלים. בסופו של דבר הכול אישי, כולל מלחמת הגרסאות על צוק איתן. מהמאבק הפרלמנטרי של המתנחלים בעבר נותר רק הד קלוש. נדמה לי שקוראים לו סמוטריץ'.
יורד מהרכבת
לפני כך וכך גיליונות סיפרתי כאן על כוונתי להצביע ברגליים בבחירות הבאות לכנסת. רגע קבלת ההחלטה היה קשה. לא פשוט להימנע מביקור בקלפי אחרי רצף של עשר הצבעות בעשרים ושבע שנות פאניקה מהשמאל. אבל מרגע שהפור נפל, נחתה על תודעתי שלווה קוסמית מאריכת חיים. כבר אין בי צורך להחליט מי צודק בעניין הרכבת, בנימין נתניהו או ישראל כץ. אין בי צורך להביע עמדה במאבקים מלאכותיים ואישיים, כביכול על רקע דתי או חברתי. כשכל הפוליטיקה נראית ומריחה אותו הדבר, הבריחה ממנה החוצה היא מפלט ראוי.
למי שלא קרא או הספיק לשכוח: הטריגר להחלטה על החרמת הבחירות היה ההסכם שגובש בין ישראל לטורקיה על מתן פיצויים למשפחות נפגעי המרמרה. אבל זה, כפי שציינתי אז, היה רק השיא של תהליך מתמשך, תהליך שבו הימין הפוליטי הפנה את גבו אליי ולא להפך. מי שקרא את מאמרו של קלמן ליבסקינד ב'מעריב', על אודות הדרך שבה נתניהו וליברמן נלחמים בחמאס (רמז: הם לא), יכול לקבל דוגמית לאותה הפניית גב. ממשלות הימין הפכו את עצמן לאויבות של דרך האמת הפשוטה, בנושא ההתיישבות והביטחון כמו גם בנושאים רבים אחרים. מבחינתי, אין יותר דבר כזה לתמוך באויבי ההתיישבות, הביטחון, הצדק והמוסר. ההחלטה הזאת, שבתחילה התקבלה בלב כבד, נראית כעת כמו הדבר הכי טבעי בעולם.