אילוסטרציה
אילוסטרציהOffice XP

בגדול הוא היה חמוד, אהבתי את הרגישות שלו, וגם את איך שהוא הקשיב לי.

אבל בקטן.. . חתכתי. למה? כי הוא לא נתן לי כלום.

יש לי חברות פי אלף יותר רגישות ויותר מקשיבות ממנו, ובינינו, גם יותר כיף לי אתן. הוא פשוט לא נתן לי כלום. הבעיה היא שזה לא רק הוא.. .

כל הבחורים כאלה. כל פעם אני מתחילה קשר וזה נראה לי נחמד, אבל אחרי כמה פגישות, אני מגלה שזה פשוט לא נותן לי כלום, שהרבה יותר כיף לי עם חברות שלי.

אחרי כמה שנים של חיפושים (כן, יש לי הרבה סבלנות) זה התחיל להימאס לי.
אם כל הבחורים כאלה, אז למה בכלל להתחתן?

כאשר אמא שלי שמעה אותי יום אחד, היא לחצה עליי שאפנה לטיפול מקצועי.
לא הרגשתי שאני צריכה, אבל הלכתי.. בטיפול ,עבדנו הרבה על שינוי המבט וההסתכלות. הסתבר שאני לא מאפשרת לעצמי לקבל. הסתבר שבפועל הבחורים דווקא כן נתנו לי, פשוט בחרתי לא לראות את זה. חסמתי את עצמי מלקבל, מלהנות,

ובסופו של דבר זה גם גרם להם לרצות לתת לי פחות. בהתחלה זה היה נראה לי שטויות, אבל כשהתחלתי לעבוד על זה, ראיתי שזה ממש אמתי. המשכתי ללכת לטיפול, המשכתי לעבוד.

זה לא היה קל, אבל כשסיימנו הרגשתי שאני במקום אחר, שעכשיו אני ממש מוכנה להתחתן. הבעיה הייתה.. שפשוט לא מצאתי אותו. נפגשתי עם מ-ל-א בחורים. השקעתי המון בלתרגל את הדברים שעבדנו עליהם, בלנסות להבין מה כל אחד נותן לי, אבל זה רק הגביר את הכאב עם כל קשר שנגמר.
הייתי מיואשת.

בכל אחד היה משהו אחר שלא התאים.
אחד היה נמוך ממני בהרבה, אחד היה ציני ברמות מפחידות, והיו איזה מאה שלא היו מספיק דוסים או יותר מידי דוסים בשבילי.

הרגשתי שכבר אין לי כוח להיפגש יותר. אין לי כוח להשקיע המון ולהיפגע כל הזמן. באותו בוקר קיבלתי SMS מחברה ,שהציעה לי לבוא אתה להרצאה,

הרצאה על "איך לדעת מה אני באמת מחפשת".

הרצאה שנותנת כלים להבין, אלו מהשאיפות והחלומות על החתן שלי באמת נכונים לי. התאים לי להתאוורר קצת עם חברה, אז הלכתי. ההרצאה פחות עניינה אותי. בערב מצאתי את עצמי מרותקת.

החלטתי לקחת את זה ברצינות ובאמת לנסות. בהרצאה נתנו כלים איך להתמקד ולהבין מה מתאים לי, ואני ישבתי עם חברה שלי בערך ארבע שעות

בשביל לעשות את המיקוד הזה. המפגש והעבודה שבאה בעקבותיו,

גזלו לי הרבה אנרגיות וכוחות, אבל הייתה לי תחושת סיפוק ,

שאני עושה משהו בשביל עצמי. הרגשתי שזה באמת הולך לפתור לי את הבעיות.

שנה אח"כ, שוב מצאתי את עצמי בדיכאון. היה לי כ"כ ברור, שכל העבודה שעשיתי תשנה לגמרי את התמונה.. הייתי בטוחה שזהו,

אני מוצאת אותו ומתחתנת ומפסיקה את התקופה המתישה הזו.

אבל זה לא קרה. לא יודעת ,אם מישהו יכול להבין את התחושה הזאת..
אתה משקיע כ"כ הרבה ומתפלל וחולם ו..כלום.

כאילו ה' שכח ממך, כאילו לכולם מגיע ורק לך לא. כאילו נגזר עליך להישאר לבד לנצח. כמעט כל החברות שלי התחתנו, הקשרים שלנו התרופפו

ונשארתי לבד. אני לא מאחלת לאף אחד להרגיש ככה. תקופה ארוכה הייתי בדיכאון, ירדתי הרבה במשקל, הגעתי לפגישות חסרת חשק וחייכתי בקושי..
ושום דבר לא זז.
ואז..

קיבלתי טלפון מבחור ,שחתך לי בעבר. אחד היחידים שרציתי.
הייתי בטוחה שהולך לקרות משהו טוב.

"שלום בתיה", הוא אמר. "קצת לא נעים לי. ""זה ממש בסדר, יאיר",

קטעתי אותו ,והרגשתי את הלב מאיים לפרוץ החוצה מרוב התרגשות.

"אה.. חשבתי עלייך הרבה לאחרונה ו... אני לא כ"כ יודע איך להתחיל.."

כמעט אמרתי לו, שאני ממש אשמח להיפגש שוב,

אבל אז הוא התחיל לדבר על... הדיכאון שלי (!).

בהתחלה לא הבנתי, ניסיתי קצת להכחיש, אבל זה לא ממש עזר.
יאיר אמר שהוא שמע מכמה בחורים ,שהדיכאון שלי מרתיע אותם ושממש כדאי לי ללכת לטיפול. אחד הביזיונות הגדולים שעברתי, ו...

אני לא מרגישה צורך להסביר. ושוב מצאתי את עצמי בטיפול.
ושוב הרגשתי , שאני קורעת את עצמי נפשית, כדי להתקדם למרות שכבר אין לי כוחות. וכשהחברה הכי טובה שלי ילדה את הילד השלישי שלה, כבר הרגשתי שזה לא אולי, ה' שכח אותי. בטוח.

ואז יאיר התקשר שוב. אין לי מושג למה עניתי לו,

היה הרבה יותר מתאים לי לטרוק לו את הטלפון בפרצוף אחרי השיחה האחרונה, אבל קול קטן של העבודה שעשיתי גרם לי להאמין שאולי...
באופן הזוי, הקול הזה אמר את האמת.
יאיר התנצל מעומק הלב על עוגמת הנפש שנגרמה לי בטלפון האחרון

ואז... אמר שהוא רוצה להיפגש. הסכמתי. זה הלך פשוט טוב. לא יודעת איך להסביר, פשוט טוב. הרגשתי כאילו בדיוק אותו חיפשתי כל השנים.
חצי שנה אח"כ עמדנו תחת החופה. הרגשתי שעם כל הצער, הלא נורמאלי הזה... היה שווה לחכות.

***
לפעמים כשאת נתקלת בסיפור כזה, את מרגישה תחושה קשה של חוסר אונים

ומתעוררות לך המון שאלות: למה זה קורה? היא עבדה כ"כ קשה, למה זה לא מצליח? ה' באמת שכח אותה? למה דווקא היא?
בעבודה במכון השאלות האלו עולות בשיא העצמה, אבל גם התשובה שלהן,

כשהיא מגיעה בסוף, מהדהדת בעוצמה, נותנת כוח -

ה' לא שכח אותה. ה' לא שוכח אף אחד, ה' הוא טוב ומטיב, ורוצה כ"כ שנהייה מאושרות רק...שאם היא תתחתן עכשיו, היא לא באמת תהיה מאושרת.

אחד המשפטים שאני שומעת מבנות שהתחתנו, אחרי שנות חיפושים לא קלות הוא: "ברוך השם שהתחתנתי עכשיו. לפני זה, זה פשוט לא היה טוב לי".

לפעמים רואים כבר באימון, את הסיבה לכך שהכל מתעכב-

אפשר לראות שאם הבחורה תתחתן עכשיו, זה יהיה ממקום לא בריא, והזוגיות של שניהם תהיה מאד כואבת. בסיפור שלנו, לדוגמה, אם בתיה הייתה מתחתנת כשהיא חסומה מלקבל, היא לא הייתה מצליחה להנות מהזוגיות שלה, ולהעריך את בעלה, והוא היה מרגיש חסר ערך. הרצון שלו לתת לה היה הולך ופוחת, והיא הייתה מרגישה, שהיא מקבלת עוד פחות וכן הלאה,

מעין מעגל שמזין את עצמו. זה יכול היה להוביל לזוגיות מאד כואבת, ולהרבה צער ואי הבנה.

אבל לפעמים לא רואים את זה מיד. בהמון מקרים על פני השטח הכל נראה מבורר ותקין, ורק בסוף מגלים שהייתה נקודה לא פתורה, לא מבוררת מספיק,

ואחרי שנעשתה עבודה פנימית אמתית, הכל התחיל לרוץ וכל השערים נפתחו.
.
אבל יש כאלו שעובדות ממש קשה וזה עדיין לא זז.. ?נכון.

וכמו בסיפור זו תחושה מתסכלת וקשה. קשה מאד לא להתייאש באמצע,

קשה מאד להמשיך להתאמץ כשאתה פוגש דלתות נעולות.
אבל כדאי כל כך... לזכור ולשנן לעצמי ,שזו טובתי,

ששווה לי לחכות עוד קצת ועוד קצת, כדי שהבית שלי יבנה מהמקום הכי שלם שלו, הכי בריא ושמח... ולהיות בטוחה שכשאהיה מוכנה באמת,כששנינו נהייה מוכנים באמת- זה יקרה.
אנחנו נכין את הכלי בצורה הכי טובה שאפשר,

ואז השפע יגיע- ובגדול.

ואלה שכבר התחתנו?

להן אין שום חסימות, מסדרונות, דלתות נעולות? הן מושלמות? בוודאי שיש.

כל אחת מגיעה לבירורים האמתיים הללו ולשפע בעקבותיהם – מתוך מקום אחר. אחת – מהרווקות, אחת – מהזוגיות (המורכבת!) ועוד אחת – מהילדים, או מהחמות, או מהבוס...

ובינתיים.. צריך לזכור שלה' יש המון נחת רוח מכל מאמץ שלי, שהוא שמח בי באמת, וששום דבר לא נזרק –כל מאמץ נחשב ונספר, ואני ארוויח מכל עבודה ועבודה אח"כ. כל קושי מחזק אותי ובונה את הבית המדהים,

שיהיה לי לבנה אחרי לבנה.

כל עיכוב הוא הזמנה לפתיחת דלת, הזמנה לעבודה שתהפוך אותנו לאנשים שלמים יותר וטובים יותר, רק צריך להאמין, להתאמץ ולא להתייאש, ולסמוך על ה' שזה יגיע בדיוק בזמן וגם אני עוד אגיד בסוף ש"היה שווה לחכות"...