לא בדקתי את זה, אבל נראה לי שבכל מערכת עיתון יומי נמצא "כתבנו לענייני איתור התבטאויות מפלילות של אישי ציבור נבחרים". מסתבר, לא? ובינינו, די רחמנות עליו.
המסכן צריך לנבור בין כל הסטטוסים המשמימים בפייסבוק, בין הפרוטוקולים והנאומים מכל הכנסים והוועדות ששנוא נפשו של העורך השתתף בהן מאז ועד עולם, ולשלוף משם אמירה מספיק פרובוקטיבית כדי שהפוטש ייראה אמין. או שבעצם, אולי אמינות זה לא קריטריון.
מכל השטיקים והטריקים של התקשורת, נראה לי שהחטטנות הזאת היא אחת הגרועות ביותר, ואני סולדת ממנה בכל נימי ההגינות שלי. אני סולדת ממנה כשהיא באה משמאל וכשהיא מגיעה מימין, כי היא מציבה את כולנו במצב בלתי אפשרי. מעטים מאוד הם האנשים שיכולים לומר שכל משפט שיוצא מפיהם (או ממקלדתם) בכל זמן ומקום נבחן בשבע מאות עיניים לפני שהוא יוצא לאוויר העולם. וגם אם יש מלאך שכזה, העורך העוין בכל זאת יצליח לסלף ולהוציא מההקשר ולייצר כותרת עסיסית שתתאים לאג'נדה שלו.
בכלל, כל ההזדעזעות לכאורה ממה שאנשים אומרים או כותבים מוזרה בעיניי. יש מאחוריה איזו הנחה סמויה שכל העולם צריך לחשוב בדיוק כמוני. אני ממש לא חושבת שיש עניין להוקיע את חרדתם של אנשי השמאל ממנשקי מזוזות, כמו שהם לא צריכים להתרגש כהוא זה מדעתו של רב על להט"בים. אני לא מבינה, כולם חדשים פה? אתם לא יודעים כבר באופן כללי מה חושבות הפמיניסטיות ומה חושבים החרדים, או הפוסט-ציונים או כל מגזר אחר? לא מכירים את זה ששני יהודים זה שלוש דעות? גם לי יש את הדעה שלי, ואפשר להתווכח, גם בחריפות. אפשר ורצוי לחלוק ולהסביר למה אני צודק והשני טועה. אבל את הצליבה הפומבית והדה-לגיטימציה הצדקנית הייתי שומרת רק למקרי קיצון של ממש.
בנעליים של אלשיך
השבוע הרגשתי מקצת שבמקצת אלשיך ועמרוסי, כשחטפתי - בקטנה - על דברים שכתבתי. באמת בקטנה, ברוך ה' אף אחד לא מחפש אותי, ואני ממש לא בעניין של פרובוקציות. קודם כול, אחד הקוראים שעוסק בהסברה למניעת עישון, ראה בסיפור הסיגריות שניתנו לבת סוררת הרשאה שערורייתית לעשן בשם הפתיחות. "סיגריות", הוא כתב, "הן אחד האסונות הגדולים ביותר של המין האנושי... במיוחד בגיל צעיר, הן מתכון להתמכרות, אובדן שליטה ויכולת בחירה אמיתית על החיים". אמת, סביר להניח שסמים לא היו נעטפים כמתנה וניתנים לילדה, ואפשר בהחלט לדון אם לא הגיוני להתייחס לסיגריות הממכרות באותו אופן. אך בכל מקרה, לא בעידוד לעישון עסקינן אלא בחינוך ונתינת אמון, ואם הבנתם אחרת, לא זו הייתה הכוונה.
אך הנושא שזכיתי בגללו למקלחת קרה במיוחד קשור דווקא לסיפור הילדים שכתבתי. קראו לו "חינוך ביתי", והוא עסק בשתי חברות, שאחת מהן לומדת בבית ספר רגיל ואחת בחינוך ביתי. התלמידה הרגילה מקנאת בחברתה שנשארת בבית ועושה כיף, אך בסופו של דבר החברה דווקא מבקשת להצטרף לבית ספר, כי חסרים לה חיי החברה.
אודה ואתוודה, חטאתי בחטא הקדמון של לדבר על דברים שאין לי מושג עליהם. אני בורה ועמת הארץ בנושא חינוך ביתי, ואת הסיפור כתבתי בעיקר מנקודת המבט של ילדי בית הספר, שכידוע לא תמיד ששים לחזור ללימודים אחרי החופש. רציתי להזכיר להם שיש גם יתרונות בלימודים, כמו חברות לשחק איתן גומי בהפסקה, והשתמשתי במתחנכי בית כנקודה נוחה להשוואה.
אלא מה? לא לקחתי בחשבון את ילדי החינוך הביתי עצמם, וגם לא את הוריהם. מדובר בקבוצה אידיאליסטית, ולגמרי חריגה בנוף. הם כמעט לא נמצאים בשיח הציבורי, ומונחים כמו חופש גדול, כיתה ומורה זרים לעולמם. והנה, שבת אחת הם פותחים את העיתון, ומגלים סיפור על חינוך ביתי! השמחה הייתה רבה - וכגודל השמחה, כך גודל האכזבה, כשהגיבורה החליטה להעדיף בית ספר פורמלי... הילדים קצת נעלבו וקצת כעסו, ולפי התגובות, נראה שהוריהם עוד יותר. מתברר שנגעתי בעצב רגיש, כי חלקם מרגישים מותקפים ומבוקרים גם ככה. אלול עכשיו, אז תרשו לי לבקש סליחה: ממש לא התכוונתי. אני גם מוכנה לעשות תשובת המשקל ולכתוב סיפור נוסף, הפעם מנקודת המבט שלכם. רק תשלחו לי אנקדוטות וקצת בשר, ואני אנסה לעשות עם זה משהו.
ומה אני באמת חושבת על חינוך ביתי? למרות הסיום, בסיפור כתבתי שזה כיף, וככה זה באמת נשמע לי, לפחות לילדים. אני מכירה בדיוק שתי משפחות שמחנכות את ילדיהן בבית - משפחות מקסימות ומיוחדות, עם ילדים בהתאם. ואני מאוד מעריכה את רצונם ויכולתם להקדיש את עצמם לילדיהם 24/7. אישית, קטונתי. אני באמת אוהבת מאוד את הילדים שלי, אבל אני זקוקה גם למרחב לעצמי. המחשבה על חופש גדול שנמשך כל השנה לא עושה לי טוב, וגם זה לגיטימי.
אם הייתי לומדת לעומק את נושא החינוך הביתי, אני מתארת לעצמי שהייתי מוצאת לו חסרונות ויתרונות, בדיוק כמו למערכת החינוך הפורמלי. על פניו, למשל, מחסור בחברה נראה לי חיסרון - אבל רפאל, ילד חמוד שמתחנך בחינוך ביתי, טוען שזה דווקא הפוך: בבית אין אלימות, מילים לא יפות וחרמות. אז אם אתם שוקלים את הרעיון, באמת שלא כדאי להסתמך רק על הסיפור הקטן שלי.
ובכל מקרה – לא צריך להתרגש מכל דבר שכתוב בעיתון.