ואפתח בצרור ברכות לראש ממשלת ישראל, שאחרי עשרים שנים כמנהיג, כראש אופוזיציה וכאזרח מודאג, הצליח להעשיר עוד יותר את אוצר המילים הפוליטי שלו.
"טיהור אתני", כך הגדיר נתניהו, בסרטון רשת ויראלי בשפה האנגלית, את הדרישה למדינה פלשתינית נטולת יהודים. אמנם פוליטיקאים מימין כבר השתמשו בעבר בצמד המילים טיהור אתני, אבל חייבים להודות שמפיו של ראש הממשלה זה נשמע אחרת, בעיקר באנגלית: את'ניק קלנזינ'. זה כבר לא סתם עוצו עצה של מתנחלים, זה את'ניק קלנזינ' – מטבע לשון עדכני, חצוף, מרענן.
זהו אותו ראש ממשלה, לא מיותר להזכיר, שצעד בדרך אוסלו והצביע בכנסת בעד האת'ניק קלנזינ' בגוש קטיף. זהו אותו ראש ממשלה שכבר שנים מונע בנייה ביו"ש ומסרב לקבע מעמד חוקי של יישובים למרות אותה דרישה לטיהור אתני מצד הפרטנר הערבי. "בפעם הבאה שאתם שומעים מישהו אומר שיהודים לא יכולים לחיות במקום כלשהו, בוודאי בארץ אבותיהם, חשבו לרגע על ההשלכות. טיהור אתני למען השלום זה מגוחך", אומר נתניהו בסרטון. זה לא מפריע לו למנוע מיהודים לבנות ולהתגורר בארץ אבותיהם גם בלי שלום.
זה שעולה
אז מה נשתנה השבוע הזה מכל השבועות, שדווקא בו מאמץ נתניהו אל לשונו חלקיק של שיח ימני? ובכן, ככל שניתן לראות, יש סיבה אפשרית אחת לטוויסט הלשוני של נתניהו: הנסיקה של יש עתיד בסקרים. אין כמו מילים מיליטנטיות ספורות של ראש הממשלה – מ"הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי" ועד "טיהור אתני" – כדי להיאבק בפיגור בסקרים. אולי התוצאות שלהם אינן מדויקות, אבל את מגמת ההתחזקות של יאיר לפיד ומפלגתו קשה שלא לראות גם בלעדיהן.
רק שעם כל הכבוד לעבודת השטח של יש עתיד ולמשברים שעוברת ממשלת נתניהו, סיפור המהפך בסקרים הוא בעיקר מתמטי. כמעט הספקנו לשכוח שגם ב‑2013 יש עתיד קיבלה יותר מנדטים מהליכוד, רק שאז הליכוד רץ ברשימה מאוחדת עם ישראל ביתנו. בבחירות 2015 איבד יאיר לפיד מנדטים, רובם למחנה הציוני, וכעת הוא מקבל אותם בחזרה. שזה די מוזר כשחושבים על זה. מתברר שמפלגת הטרנד האמיתית אינה יש עתיד אלא העבודה.
לא רק הפופולריות של לפיד מביאה את המצביעים, אלא גם הנפילה של בוז'י הרצוג ומפלגתו. המחנה הציוני אולי נותר ציוני – נשאיר את השאלה הזאת פתוחה – אבל כבר מזמן איננו מחנה. הרצוג הפך ממועמד חביב לבדיחה חוצת מפלגות, השותפות שלו עם ציפי לבני התפוגגה, חבריו למפלגה אוחזים במחנות משלהם, ויאיר לפיד הוא כרגע קולט הריבאונדים העיקרי. זה פחות או יותר כל הסיפור.
בלוק פוליטי
הקרב הצפוי בין נתניהו ללפיד על ההנהגה מזכיר במשהו את הקרב הנוכחי בארצות הברית בין דונלד טראמפ להילארי קלינטון. כל אחד מהזוגות מייצג שני מסלולים אפשריים בדרך לצמרת: נסיכות פוליטית מול פופולריות המונים. נתניהו, בדומה לקלינטון, עבר את המסלול היותר ארוך. הקריירה הפוליטית של שניהם נבנתה בתחילה לצד דמותו של בן משפחה, אך מאוחר יותר הם כבר עמדו ברשות עצמם, כיהנו בתפקידים פוליטיים שונים עד שהגיעו למאבק על התפקיד הבכיר מכולם. יאיר לפיד, בדומה לטראמפ, הגיע על תקן הידוען מהטלוויזיה, אדם שבע שמתיימר להיות עממי, לייצג את הרעבים ולהבטיח להם פוליטיקה אחרת. אדם שנבנה על הייאוש מהמצב הקיים, ומשנתו הפוליטית סדורה הרבה פחות מאסטרטגיית התעמולה שלו. אדם שמכוון לפסגה מהרגע הראשון ובמסלול המהיר.
הפוליטיקה הישראלית שונה מאוד מאחותה האמריקנית, אך גם מושפעת ממנה בעניינים רבים. אחת מנקודות הדמיון היא חסימתם של אנשים טובים, מוכשרים ומתאימים מתפקידי הנהגה. בארצות הברית הדבר בולט כרגע במיוחד. אנחנו צופים במועמדים לנשיאות ושואלים את עצמנו האם זה כל מה שמדינה של מאות מיליוני איש יכולה לשלוח כנציגיה. אבל השאלה הזאת נכונה, באופן קצת אחר ומצומצם יותר, גם אצלנו. האם נזכה אי פעם להנהגה ראויה, לא כזאת שנמצאת בשלטון רק בגלל היעדר אלטרנטיבה? ולא, חברים, לא נראה לי שמפלגת 'זהות' היא התשובה.
מוסד חינוכי
מבזק המסך הקטן: אחרי שנים ארוכות של רתיעה אישית מסרטי ה"יורים ובוכים" בקולנוע, שמתי נפשי בכפי וצפיתי ב'מינכן', סרטו של סטיבן ספילברג מ‑2005. הסרט מגולל את סיפורם של אנשי המוסד שיצאו למבצע חיסול של רוצחי הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן. הידיעה המוקדמת על מסריו של הסרט, שעורך הקבלה בין דם לדם ובין רוצחים לקורבנותיהם, לא הקלה עליי את הצפייה אבל כנראה הצילה את מכשיר הטלוויזיה שלי מניפוץ כללי.
כיצירה קולנועית, שעוצבה בסגנון מותחני ריגול מהסבנטיז, הסרט דווקא סביר ברובו, גם אם חסרה לו יד עורך. הבעיה מתחילה ונגמרת ברגע שהיוצר מנסה לחנך את הצופה. המסרים הדידקטיים, הגסים והפשטניים להחריד, הורסים כל חלקה טובה הן בעלילה והן בדיאלוגים. חבל על אחד מגדולי הבמאים במילניום הקודם, שדי איבד את זה אחרי 'רשימת שינדלר'. הסרט אולי מצליח לשכנע את המשוכנעים, חובבי המשנה הפציפיסטית, אבל אפילו הם יגחכו מול ייצוגים משעשעים-שלא-במתכוון של הסיפור ההיסטורי הישראלי.