באופן לא מפתיע, ברשות הפלשתינית וגם בממשל האמריקני ובשמאל הישראלי התקוממו נגד דברי ראש הממשלה נתניהו, שטען כי הגדרת ההתיישבות היהודית ביו"ש כמכשול לשלום היא בעצם קריאה לטיהור אתני. אבל גם בימין הישראלי לא מיהרו לברך על הדברים.
היו מי שתהו היכן היה העיקרון המוסרי הזה כאשר נתניהו הצביע בכנסת בעד חוקי ההתנתקות. האם בגוש קטיף לא היה מדובר בטיהור אתני? מעבר לכך, נתניהו מביע התנגדות לעקירת המתיישבים היהודים, אבל גוזר גזירה שווה בדבריו בינם לבין הערבים החיים בישראל - מה שמוביל למסקנה שהוא בעצם מדבר על השארת יישובים יהודיים תחת שלטון המדינה הפלשתינית.
נפתלי בנט, באחד מנאומיו השבוע, הסביר בצדק לראש הממשלה שאי אפשר לשכנע את העולם לקבל את עמדתנו בנושא ההתיישבות כל עוד נתניהו לא חוזר בו מתמיכתו במדינה פלשתינית. "אם אנחנו בעצמנו מצהירים על תמיכה בהקמת פלשתין על מולדתנו, מה נאמר לעולם שאומר לנו: הודיתם שאתם כובשים, הבטחתם לתת מדינה לנכבשים, אז עשו זאת - ועכשיו".
גם המניע לדברי נתניהו בעיתוי הנוכחי לא היה ברור. בימים כסדרם ממעט ראש הממשלה לתרום למלחמת ההסברה על זכותם של יהודים לשבת ביו"ש. מה גרם לו הפעם, בלי רקע ברור, לחרוג ממנהגו ולהקליט ביוזמתו סרטון הסברה שכזה? יהיו מי שיאמרו שזה הסקר האחרון של ערוץ 2, שבו קיבל הליכוד 22 מנדטים בלבד, יש עתיד נסקה ל‑24 מנדטים והבית היהודי עלה ל‑14. אולי נתניהו מנסה לעצור את הסחף, וכמו שעשה במערכת הבחירות האחרונה - לצאת בהצהרות ימניות שיביאו לו מנדטים מהבית היהודי ויחזירו אליו את ההובלה.
לחילופין, אולי באו הדברים על רקע חילופי ההאשמות הפומביות בין נתניהו לאבו-מאזן בשאלה מה מעכב את המפגש בין השניים ומי אשם בכך שהתהלך המדיני תקוע. נתניהו מדבר על הפלשתינים כמי שמתנים את פתרון שתי המדינות בכך שמדינתם תהיה ללא יהודים. הוא מצביע על כך שמדובר בעצם בדרישה לטיהור אתני, ובכך מטיל בעקיפין על אבו-מאזן את האחריות לכך שאי אפשר להתקדם אל פתרון שתי המדינות המיוחל.
אך על אף התהיות והטענות הצודקות, טוב שנתניהו אמר את הדברים. ראשית, משום שמבחינה מוסרית הם אמת, ולדברים כאלה של ראש ממשלת ישראל יש משקל והשפעה גם אם אינו אוחז בהם בעקביות. בפעם הבאה שמישהו בליכוד, או אפילו בשמאל, יבקש לבצע התנתקות נוספת, הדברים הללו של נתניהו יצוטטו. הם אמנם לא יהפכו להלכה שמחייבת את ראשי ממשלות ישראל, אולי אפילו לא את נתניהו עצמו, אבל הם יהיו עוד קלף במאבק ההסברתי - שהלוואי שלא נידרש לו.
שנית, משום שנתניהו אמנם טוען בצדק שהיישובים אינם צריכים להיות מכשול לשלום, אבל בפועל - הדרישה הפלשתינית לקבל שטח נקי מיהודים, יחד עם ההתנגדות המוסרית של נתניהו לכך, אכן הופכות את היישובים למכשול בפני נסיגה ונטישה של חבלי ארץ ישראל. וטוב שכך.
הכנסת והעם מעל בג"ץ
ומהאמירה החיובית של נתניהו לאמירה הגרועה של ליברמן. שר הביטחון התבטא ביום שני השבוע בנושא עמונה ואמר כי (ציטוט מאתר ערוץ 7) "אין שום סיכוי להשאיר את עמונה במקום שבו היא נמצאת היום, זאת מאחר ויש נגדה פסק דין חלוט. אנחנו מדינת חוק ונכבד את החלטת בית המשפט".
דבריו של ליברמן עדיין משאירים מקום, לכאורה, לפתרון שמנסה לקדם היועץ המשפטי לממשלה, ועל פיו יועברו תושבי עמונה להתיישבות על חלקות קרקע הסמוכות למקום שבו שוכן היישוב כיום. אלא שבפועל, הניסיון להכריז על החלקות הללו כאדמות מדינה צפוי להיתקל בסחבת משפטית, לאחר שערבים הגישו בקשות וטענות לבעלות על הקרקע - שבדיקתן תיקח זמן מעבר לזה שקצב בג"ץ עד להריסת היישוב. לכן הפתרון המעשי היחיד שימנע את הריסת עמונה, הוא הפתרון השורשי והמתבקש של חקיקת חוק ההסדרה.
הצעת החוק הזאת אומרת דבר פשוט, צודק והגיוני. כאשר הוקם יישוב בתמיכת ממשלות ישראל על קרקעות פרטיות, ובטח כאשר הוקם על אדמות שבעליהן אינם ידועים, היישוב יישאר במקומו. הקרקעות יופקעו, והפיצוי הראוי – בכסף או בקרקע – יישמר לבעליהן אם וכאשר יבואו הללו ויוכיחו את בעלותם.
חוק ההסדרה הכרחי לא רק להצלת היישוב עמונה, אלא גם להצלתם של עוד מאות ואולי אלפי בתים בהתיישבות שנמצאים במעמד דומה. החלטת בג"ץ האחרונה להרוס בתים בשכונת נתיב האבות מוכיחה שבניגוד לאשליה שרווחה כאן לאחרונה – בנושא הרס ההתיישבות בג"ץ של הנשיאה נאור ממשיך להיות מפלה, בלתי מרוסן ולא מידתי ממש כפי שהיה בימי דורית ביניש. כפי שאמרה במפורש הנשיאה נאור, בג"ץ לא נותן מעמד לעמדתו של הדרג המדיני. לכן המאמץ הגדול שהושקע בכך שתשובות המדינה לעתירות יתמכו בהתיישבות ולא בעותרים נגדה, אינו מביא תוצאות.
זכותה וחובתה של ממשלת ישראל לממש את המנדט שנתן לה העם ולהוציא אל הפועל את מדיניותה. אם בג"ץ משתף פעולה בעקביות עם ניסיונם של הערבים והשמאל לעקוף את הכרעת העם בקלפי, על המערכת הפוליטית לקחת לידיה מחדש את סמכות ההחלטה שנחטפה ממנה בידי השופטים. לא מדובר בשלטון החוק, מדובר בפוליטיזציה חמורה של מערכת המשפט שלמרבה הצער שופטי בג"ץ ששים לשתף פעולה עמה למרות המחיר הקשה של שחיקה מתמדת בתדמיתו של בית המשפט. הגיע הזמן שרצון העם יאמר את דברו, באמצעות נבחריו, מול מי שמבקשים לנכס לעצמם את סמכות ההחלטה בסוגיות מובהקות של מדיניות פוליטית.
בעבר היו בהתיישבות ניסיונות לפטור את הפוליטיקאים מהימין מהצורך לחוקק את חוק ההסדרה תוך עימות גלוי עם מרבית שופטי בג"ץ וכת חסידיהם השוטים. כאשר הנהגת ההתיישבות ויתרה על מגרון, התקווה הייתה שבכך תינצל גבעת האולפנה. כשגבעת האולפנה נהרסה בלי עימות, התקווה הייתה שהממשלה תפצה בבניין מאות יחידות דיור בבית-אל ותבטיח שלא ייהרסו בתי דריינוף ועמונה. כעת כבר ברור שבלי שינוי ברור על ידי חקיקה, מסע ההרס הזה לא ייגמר.
את כל זה מבין גם אביגדור ליברמן. הוא יודע שאפשר להשאיר את עמונה במקומה על ידי חקיקת חוק ההסדרה. לכן אין מקום לדבריו כאילו עקרון מדינת החוק אינו מסתדר עם השארת עמונה במקומה. גם אם נהיה נאיביים ונסכים שפסיקת בג"ץ היא תוצאה הכרחית של המצב החוקי הקיים, הרי שהמצב הזה ניתן לשינוי. אם החוק הקיים גורם עוול מוסרי ופוגע בצדק הטבעי ובזכויות העם היהודי על ארצו, על חברי בית המחוקקים – ובכללם אביגדור ליברמן וסיעתו - מוטל התפקיד לשנות אותו.
לתגובות: [email protected]