"היי דפי! ביי דפי. אני חייב לרוץ למנחה. תשימי בבקשה עין על החנות שלי, טוב? וגם על עדי, כמובן".
"לידיעתך, עדי רואה סרט במחשב", אמרתי, "ומי יבוא לחנות שלך בשעה כזאת?"
"לא יודע..." ענה חיליק בפנים נפולות, "אבל אם מישהו בכל זאת יגיע, יש לי הוראות חדשות: תפתחי את המארזים, ותמכרי לו כל מה שהוא רוצה. סבבה?"
"אבל למה?" התחלתי לשאול, אבל חיליק כבר יצא מהבית בריצה.
באמת לא הבנתי אותו. בתחילת החופש היה לו עוד אחד מהרעיונות המסחריים המבריקים שלו: לקנות בחנות זולה הרבה כלי כתיבה מסוגים שונים, ולהכין מארזים עם כל מה שצריך לתחילת השנה. הוא עבד הרבה זמן על זה (וגם סינג'ר אותי לעניין) ובאמת הלך לו לא רע.
מדי פעם היה מגיע מישהו ומבקש לקנות רק מחק או מחברת אנגלית, אבל חיליק היה מסרב בנימוס. הוא הסביר שלא משתלם לו לפרק את המארזים בשביל רווח כל כך קטן. אז מה קרה עכשיו?
עמדתי לחזור לקריאה שלי, כשהדלת שוב נפתחה ובפתח עמדה עדי. "דפי, הסרט נגמר. בואי שחקי איתי", דרשה הקטנה.
"לא עכשיו", עניתי, חסרת סבלנות כהרגלי. "את לא רואה שאני באמצע ספר? תלכי לשחק בדופלו או משהו, אולי אחר כך אני אבוא".
"אוף, את אף פעם לא מסכימה לשחק איתי!" כעסה עדי, מה שעצבן אותי עוד יותר. "עדי, את כבר לא תינוקת! תסתדרי לבד! ועכשיו תצאי מהחדר, את מפריעה לי!"
הדלת נטרקה מאחוריה, ושמעתי אותה מתחילה ליילל. אויש! מה יהיה? בשנה שעברה בחודש אלול, קיבלתי על עצמי להיות אחות גדולה יותר סבלנית ונחמדה. לשחק עם עדי, לספר לה סיפורים, לקחת אותה לגינה לפעמים... אז בתחילת השנה ניסיתי, אבל עם הזמן ממש היה לי קשה לעמוד בזה. באופן כללי אני לא ילדה סבלנית, והנדנודים של עדי משגעים אותי! עכשיו שמעתי אותה בוכה בחוץ, והייתי מיואשת מעצמי. כמה כוונות טובות היו לי, ופשוט לא הצלחתי! גם אם אני אקום ואגש אליה עכשיו, מה הטעם? בפעם הבאה אני ממילא שוב אתעצבן!
טוב שחיליק טוב הלב חזר מהתפילה והרגיע אותה.
"תגידי, מה הסיפור שלך עם עדי?" שאל אותי חיליק מאוחר יותר. "אני מיואשת", אמרתי לו, "כבר כמעט ראש השנה, ואת הדבר הכי חשוב שקיבלתי על עצמי בשנה שעברה הזנחתי לגמרי. קשה לי!"
חיליק הביט בערימת המארזים שלו, וגם בשניים מפורקים שהיו פזורים על השולחן. "תקשיבי", הוא אמר לי. "שאלת מה פתאום לפרק מארזים, נכון? אז העניין הוא שהשקעתי הרבה כסף בהרפתקה הזאת, וחשבתי שהמארזים יתחסלו בחופש. אבל נשארתי עם הרבה סחורה. אני לא יכול להשאיר את הכול כאן לנצח! כשחשבתי שאני אמכור את כל המארזים, לא רציתי לפרק אותם בשביל רווח קטן. אבל עכשיו אני פשוט מנסה להרוויח עוד טיפה ועוד טיפה כדי לכסות את ההוצאות שלי. ואת יודעת מה? גם את ועדי ככה. היו לך שאיפות גדולות, ואולי לא הצלחת לתקן את העניין הזה כמו שצריך. אבל כל מעשה קטן, כל ניסיון שלך להיות סבלנית, שווה לך לפני ראש השנה!"
יצאתי מהחדר מהורהרת. אולי זה באמת לא חייב להיות הכול או לא כלום? עדי כבר ישנה במיטה, שקטה ומלאכית. "סליחה, נשמה", לחשתי, והדבקתי לה נשיקה קטנה על המצח.