שני רחובות ו-25 משפחות מונה שכונת אלי סיני שבקיבוץ פלמחים, והים מציץ אליהם, כמו מכר רחוק-קרוב.
לרחוב אחד הם קראו אלי סיני, לרחוב השני לירון, על שם לירון הרפז, בת היישוב שנרצחה בפיגוע. תשע וחצי שנים אחרי הגירוש רעש מערבלי הבטון והמסורים החשמליים מהווה מוזיקת רקע לשיחות עם התושבים. המשפחות הוותיקות גרות כאן פחות משנה, בבתים מרהיבים ומעוצבים. משפחות אחרות עדיין לא סיימו, אבל יש כאן כבר חיים ועשייה, וגם עבודה על העתיד המשותף עם הקהילה הקולטת: הקיבוץ.
לגור באלי סיני
היישוב אלי סיני, הצפוני מבין יישובי חבל עזה, הוקם לאחר עקירת חבל ימית, על ידי גרעין משפחות שפונה משם. למרות שמו, בהווי היישוב לא היו ימי זיכרון לחצי האי שהוחזר למצרים וסיני לא ממש הייתה בשיח. אוכלוסיית היישוב הייתה מגוונת והכילה דתיים, מסורתיים וחילונים, ואנשים בעלי דעות מדיניות שונות שחיו בהרמוניה. בשיאו מנה היישוב כ‑90 משפחות שנהנו מחוגים וחיי קהילה. התושבים וילדיהם עבדו ולמדו מחוץ לרצועת עזה, בעיקר באשקלון ובשער הנגב. בשל מיקומו, תושבים רבים חשבו שבכל תרחיש מדיני אפשרי, היישוב יישאר על תלו ולא מאיימת עליו סכנת פינוי. לכן, עם הגיע גזירת ההתנתקות, היישוב נלחם קודם כול להוציא את עצמו ואת יישובי צפון החבל מן הכלל הגורף. "היה ברור שאידיוטי לפנות את אלי סיני. זה לא שטח שהיה שייך אי פעם למצרים. לפני מלחמת ששת הימים הוא היה מפורז. אלי סיני ישבה על שטח שישראל והאו"ם שלטו בו", כך מספרת שריתה מעוז, יו"ר קבוצת אלי סיני לפלמחים.
כשהייתה בת שמונה עברה שריתה מעוז להתגורר ב'ימית'. אביה, אברהם בר אילן, הגיע לשם כדי לבנות את העיר. כשהייתה בת 14 נעקר החבל והמשפחה נשארה בין האחרונות בעיר. אביה עקב אחרי הרס הבתים שבנה במו ידיו. ראש המועצה האזורית הצעירה של חבל עזה, ראובן רוזנבלט, פנה לבר אילן וביקש שיגיע לנווה דקלים כדי להמשיך ולבנות את הארץ. בר אילן ניאות. בשנות הנעורים גדלה שריתה ביישוב נווה דקלים. היא למדה באולפנה שהקים אביה במיוחד כדי שלא תצטרך להרחיק מהבית. כשנישאה לבעלה, דרור, גם הוא בן היישוב, חיפשו השניים מקום דומה, ליד הים, שיזכיר את ימית, "כדי שהילדים יחוו את מה שאני חוויתי". כך הם הגיעו לאלי סיני.
מחבלים באלי סיני
במוצאי חג הסוכות תשס"ב הם השכיבו את הילדים במיטות ויצאו למרפסת. לפתע שמעו רעש. מחבלים שחדרו ליישוב ירו אל תוך ביתם ולעבר זוג שטייל ביישוב. בני הזוג, לירון הרפז, בת היישוב, וחברהּ אסף יצחקי, נהרגו מן הירי. שריתה ודרור קפצו פנימה וזחלו על רצפת הבית, אך המחבלים דלקו אחריהם ופצעו אותם. שמוליק, השכן הרבש"ץ, פתח את דלת ביתו כדי לראות מה קורה. המחבלים ירו לכיוונו אבל אז המשיכו הלאה. לבסוף, לאחר מרדף של שעות, נתפסו המחבלים ומסע הירי נפסק. באירוע נפצעו 15 תושבים וחיילים.
שריתה ובעלה היו מאושפזים בבית החולים במשך תקופה ארוכה, שבמהלכה הצליחו הרופאים להציל את רגלו של דרור שהייתה על סף כריתה. "תוך כדי הפיגוע, כששכבנו מדממים על הרצפה וחיכינו שהמחבלים יחזרו, היה ברור לנו שאם נצא מזה בשלום, לא נחזור ליישוב. אחרי יומיים בבית חולים, בסוף החלטנו לא לזכור את אלי סיני ככה, עם ריח אבק השריפה והדם", מתוודה שריתה.
המשפחה חזרה, אבל הבת הבכורה, בת השש וחצי באותה עת, ששמרה על אחיה הקטן בעת הפיגוע והצליחה להרגיע את התינוקת תוך כדי הירי, החלה להסתגר בבית. "היא הייתה יושבת מול הטלוויזיה והדמעות היו זולגות לה על הלחיים". שריתה ודרור החליטו לטפל בבריאות המשפחה. הם לקחו פסק זמן וטיילו באוסטרליה כמה חודשים, "עד שחזר לה האור לעיניים".
בסופו של דבר חזרה משפחת מעוז לארץ וליישוב, בעיקר בגלל הקהילה. החלטה לא קלה, בהתחשב במצב הביטחוני שרק הלך והחמיר. "קהילה נמדדת בזמנים קשים, והתמיכה בנו ובמשפחת הרפז הייתה מדהימה. היה שם משהו מיוחד". עם חזרת המשפחה, החליטה שריתה להיות מעורבת בעשייה ולתרום ליישוב. כך, כשהגיעה גזירת העקירה, היא הייתה יושבת ראש היישוב ומצאה את עצמה בלב המאבק.
לא מנהלים משא ומתן
"בהתחלה לא ידענו אם אנחנו נכללים בהוראה הזאת או לא. היינו פותחים עיתון – יום כתוב שכן, ויום כתוב שלא. אף אחד לא דיבר איתנו בצורה מפורשת". היישוב החליט להיאבק בלי לחשוב בינתיים על מקום חלופי, ובעיקר הדגיש שחשוב להמשיך ביחד, כלקח מפינוי ימית.
אולם אט אט אנשים באלי סיני התחילו להישבר. הקבוצה הראשונה, בראשות דוד סעדון, חתמה כבר בינואר על הסכם מעבר ליישוב בת הדר. קבוצה שנייה, בראשות שוש שץ, סיכמה שתעבור ליישוב תלמי יפה, שניהם סמוכים לאשקלון. "אנשים שבאו לאלי סיני הגיעו בשביל החיים הקהילתיים, הנוף המסוים והקרבה לים. הם רצו שהמדינה תיתן להם את מה שהיה להם, ולא האמינו שיצליחו לקבל את זה".
הפרישה של שתי הקבוצות מן העמידה המשותפת מול המדינה, עוררה עליהן כעס גדול. האווירה הטובה נעכרה. בסופו של דבר היישוב אלי סיני התנפץ לארבעה חלקים מרכזיים, מה שמצער רבים מאלה שגרו בו. "זה בעיניי הכישלון הגדול, שהיישוב התפרק. המדינה עשתה הכול כדי שהוא לא יישמר". בקבוצה של שריתה נותרו 50 משפחות שלא חתמו על הסכם עם המדינה. "זה היה מאוד קשה, היה המון חוסר ודאות ולמרות זאת השתדלנו לתת לאנשים תקווה. אמרנו שאנחנו נשארים ביחד. עשינו אמנה חברתית שבה התחייבו התושבים לדאוג אחד לשני. לא ניהלנו משא ומתן עם המדינה בכלל. בדיעבד התברר שהיינו כמעט הקבוצה היחידה שנהגה כך".
בהדרגה דחה בג"ץ את כל העתירות וגם האופק של העתקת גוש קטיף לחולות שבין אשדוד לאשקלון, שניסו לקדם כמה וכמה אנשים, ירד מהפרק. "התחושה הייתה שהרכבת דוהרת ואנחנו על הפסים. פשוט חוסר אונים. החלטנו דבר אחד: את הרוח שלנו לא ישברו. אנחנו לא קמים בעצמנו ויוצאים מהיישוב – זו השפלה". הרצון היה להקים יישוב חדש, אבל גם את זה הם הבינו שלא יקבלו. האפשרות היחידה הייתה להצטרף ליישוב קיים. בשבוע האחרון לפני הגירוש עלה הרעיון של הצטרפות לקיבוץ פלמחים.
נפרדים מאלי סיני
שריתה יצרה קשר עם הקיבוץ דרך הפורום המשפטי לארץ ישראל, והבינה שפלמחים ביקשו לקלוט מפונים כבר לפני כמה חודשים. הייתה להם התמודדות כלכלית והם חשבו שכך יהיה אפשר לפתור אותה. הפגישה עם נציג הקיבוץ הייתה סוריאליסטית. שריתה הגיעה עם הסרט הכתום והוא עם הסרט הכחול, שקשרו על רכבם אלה שהיו בעד העקירה. השניים סיכמו שיש על מה לדבר, אבל המדינה לא הסכימה לשמוע. שריתה זוכרת עד היום את תגובתו של פקיד ממשלה בכיר, שאמר על הרעיון: "שמעתם אותה? פלמחים הם רוצים? למה שתקבלו משהו כזה טוב? לכו לנגב". גם עשר שנים לא מחקו את העלבון הזה.
אחרי יותר מחמש שנים של משא ומתן מייגע, עם תקופות של התקדמות ושל נסיגה, נחתם ההסכם המשולש פלמחים-המדינה-אלי סיני. אבל בכך לא תמו התלאות, כי בכל פעם הייתה מכשלה ביורוקרטית אחרת שעיכבה את קבלת היתרי הבנייה.
ב-2011 התקבלו המפונים לחברות בקיבוץ. במהלך השנה התשיעית לגירוש נכנסה המשפחה הראשונה לבית הקבע שלה בפלמחים, ומאז ממשיכות המשפחות לטפטף פנימה. כל משפחה מאלי סיני מקבלת משפחה מאמצת מהקיבוץ, כדי להקל על קליטתה כחברה בקיבוץ.
אנשי אלי סיני מגיעים לפלמחים
קיבוץ פלמחים מונה כ‑245 בתי אב הכוללים בתוכם גילאים שונים, אידיאולוגיות שונות וגם הווי לא אחיד. יש כאן פנסיונרים, צעירים ותושבים שאינם חברי קיבוץ, ולתוך המגוון הזה נכנסה קבוצת אלי סיני. עוד לפני כניסתה של המשפחה הראשונה לכאן, הוקם צוות חברתי הכולל את כלל הקהילות של הקיבוץ, כדי לחשוב איך לחבר את כולם ואיך ייראה הניהול העתידי של הקיבוץ. אנשי אלי סיני נמנים עם הצוות הזה והם מתחילים להרגיש חלק מהמקום.
למרות התקופה הקצרה שהיא כאן, שריתה מעוז כבר נמנית עם הנהלת הקיבוץ. בצוות הביטחון של המקום, המונה שבעה אנשים, ישנם שלושה יוצאי אלי סיני וגם בוועדת התרבות יש נציגים מהקבוצה.
במקביל לרצון העז להתערות ולהיות חלק, החבורה שהגיעה לכאן לא רוצה לשכוח מאין היא באה. שכונת אלי סיני נמצאת בקצה הקיבוץ, ורחובותיה נושאים שמות שהם סוג של אנדרטה. האבנים והשבילים מכריזים בקול מי מאכלס אותם. האנשים כאן מרגישים שהם ההנצחה החיה של היישוב, הקהילה והיחד שהיו. יש גם כאלה שמכוונים לזיכרון פעיל יותר.
לרוני אילוז, איש אלי סיני, יש כבר תוכנית להקים בחדר האוכל הישן של הקיבוץ חדר זיכרון שיספר את סיפורה של הקהילה, או ליתר דיוק את סיפורן של הקהילות: "חדר אחד יהיה על פלמחים, תמונות וספרים ומכתבים. החדר השני יוקדש לאלי סיני, שיהיה אפשר להבין מה הייתה אלי סיני בשביל האנשים ויבינו מה זה גירוש. זה חייב להיות במודעות בשביל העתיד. במקרה שלנו התוצאה טובה. יש מקומות שבהם היא לא כזאת. בין החדרים נבנה מיצג של החיבור ביניהם, מה נבנה מתוך זה".
הילדים של קהילת אלי סיני נמצאים במקומות שונים של השתלבות עם ילדי הקיבוץ. הילדים הצעירים משתלבים יפה, אבל הגדולים, שמגיעים מתפיסת עולם מעוצבת יותר, מתקשים להרגיש חלק. תנועת הנוער כאן היא השומר הצעיר, לא משהו שהיה להם בבית. גם על החיבור הזה עובדים, אבל יש הסוברים שצריך לפעול בתחום הזה ביתר מרץ.
בית כנסת בקיבוץ
קצת אחרי הכניסה המחודשת לקיבוץ, משמאל לכביש הגישה הראשי, ייבנה בית הכנסת של פלמחים. בעבור אנשי אלי סיני, שחלקם מתפללים בשבתות מאז ומעולם, בית כנסת הוא מבנה טריוויאלי ונדרש. בעבור אנשי פלמחים הוותיקים זו הייתה גלולה מרה וגדולה שהם התקשו לבלוע. "רק על הסוגיה הזאת היו אינסוף דיונים", מספר עידו גלס, תושב פלמחים, "הקהילה נחלקה 50–50. חצי אמרו 'לא יקום ולא יהיה' וחצי אמרו 'אין בעיה, שיהיה'. אחר כך היו דיונים היכן. רצו שהוא ימוקם בחדר האוכל הישן שכבר לא בשימוש. המדינה הסכימה לשפץ את כל המבנה המתפורר הזה, אבל בשביל חלק מהאנשים זה היה כמו להכניס צֶלֶם לקודש הקודשים. חדר האוכל היה הלב הפועם של ההוויה הקיבוצית, ולהקים שם בית כנסת זה לדרוך וגם לסובב את הנעל". אביו של עידו גלס, ממייסדי הקיבוץ, רצה להכניס במשך שנים ספר תורה לפלמחים, אך לא הצליח. את שמחת הכנסת ספר התורה לצריף שבו מתפללים בינתיים, הוא לא הספיק לראות במו עיניו.
חברי קיבוץ אחרים כן הגיעו לתהלוכת הכנסת ספרי התורה. בשביל חלקם זו פעם ראשונה שהם רואים מחזה שכזה. בשביל אחרים, הצריף הוא הקלה גדולה. כעת לא יצטרכו ללכת ברגל ביום כיפור עד לבסיס פלמחים כדי להתפלל.
מבט של קיבוצניק
הקשר של עידו, שגדל בפלמחים, לאלי סיני, הוא קשר מיוחד. מיד עם הקמת המאהל ביד מרדכי, ביקש ממנו אביו שייקח אותו לשם, כי רצה לדעת מי האנשים שמבקשים להגיע לקיבוץ. עידו עצמו, איש קולנוע, התרשם מאוד מהקשרים ההדוקים שבין האנשים, מהעקשנות והדבקות במטרה, וליווה אותם בנדודיהם ובתהליכים שעברו. במקביל, הוא חווה את התהליך שעבר הקיבוץ שלו עד לקליטתם. והתהליך לא היה פשוט.
פלמחים, קיבוץ שהוקם על ידי אנשי פלמ"ח, השתייך לתנועת הקיבוץ המאוחד. הידיים החרוצות של חבריו הביאו אותו להיות אחד המוצלחים של התנועה המיישבת הזאת, אבל עם השנים הוא נקלע למשבר כלכלי. בתחילה חשבו שאפשר להתגבר על הקושי הכלכלי לבד, אבל דרך החשיבה הזאת גרמה להעמקת המשבר, מה שגרר קושי חברתי.
הרעיון שאנשי אלי סיני יגיעו לכאן, ובכך ייפתר הנושא הכלכלי, עורר סקרנות. בפגישות הבינאישיות שנערכו בין אנשים משתי הקהילות הייתה הרגשה טובה, אולם לצד זה היו חששות כבדים. "אנשים אמרו: הם ימין אנחנו שמאל, הם ספרדים אנחנו אשכנזים, זו ערבוביה שמכילה את כל הקוטביות הישראלית". גם המחיר שהקיבוץ היה צריך לשלם היה כבד מאוד. פלמחים נמצא בקצה גבול יכולת ההתרחבות שלו, ובמסגרת ההסכם נדרש לתת לתושבים החדשים חלק מהנחלות שממתינות להתיישבות של הבנים.
בנוסף לכך, אדם שרוצה להתקבל לקיבוץ עובר אינסוף מיונים, מתחיל בשנת מועמדות ואחר כך מתקיימת הצבעה אם לקבל אותו או לא. כאן מדובר בקבוצה שלמה שמקבלים אותה איך שהיא, בלי בדיקה בציציות, בלי מבחני קבלה.
"החשש הכי גדול אולי היה מניצול", משחזר עידו, "היו שמועות שהזינו את הפחד, שהם לא באמת יהיו פה, אלא יקבלו קרקעות ויברחו. פלמחים תמיד היה קיבוץ מחוזר בגלל המיקום שלו ותמיד הייתה פראנויה שמי שבא, רוצה לגנוב אותנו". החשש הזה הביא לדרישה שחברי אלי סיני יהיו חברים מן המניין בקיבוץ. הדרישה הזאת נועדה להבטיח שכולם יהיו שווים ושהחדשים יהיו פעילים בקהילה, אבל היא גם הקנתה להם דריסת רגל. "זו הייתה יכולה להיות חתונה והשתלטות עוינת", משום שלכל חבר יש אצבע בהחלטות משמעותיות.
מי שהייתה אז יו"ר הקיבוץ, איה פונטיין, שהייתה משוכנעת שמדובר בפתרון טוב, עבדה קשה מאוד כדי להעביר את ההחלטה. שיחות בינאישיות, טלפונים, אסיפות ושוב אסיפות, הצבעות שעוברות והצבעות שלא עוברות. אנשי הקיבוץ היו צריכים לעבור תהליך תודעתי ארוך. מי שסייע לה בכך היו דווקא ותיקי הקיבוץ ומייסדיו. הם האמינו שמדובר בפתרון טוב לקיבוץ, שאותו בנו במו ידיהם.
עידו מספר על כך שהחברים מביטים במה שמתרחש עכשיו בקיבוץ בעין בוחנת. הם בודקים מי החבר'ה החדשים האלה ומה באמת הכיוון שלהם. כל יום שעובר מפיג עוד קצת את החששות, והעבודה המשותפת ומעגלי העשייה רק משפרים את המצב. עידו עצמו, שהיה בעד קבלת אלי סיני לכאן מההתחלה, חושב שהקבוצה הזאת, על העשייה הרבה שלה, המרץ והדאגה ההדדית, יכולה להוות סוג של תרופה הומאופתית לקהילת הקיבוץ. לוקחים מנה קטנה, והיא מסוגלת להעיר תאים רדומים. "אני מתפעל מהם. בסופו של דבר הם לא קבוצה אידיאולוגית, אלא אנשים שרצו להדרים קצת ולחיות בתנאים יותר טובים. אבל הם מוכנים ללכת דרך ארוכה, שאני לא מכיר הרבה חברים בקיבוץ שמוכנים ללכת אותה".
עידו היה בעד ההתנתקות כשהיא התרחשה. אבל בגלל הליווי הצמוד של קהילת אלי סיני, הוא חושב היום אחרת. "עברתי תהליך. המסקנה שלי היא שלא היה צריך לעשות את זה ככה. אם לעשות את זה עוד פעם, אז קודם צריך ללמוד לקח מאוד מאוד גדול". הלקח, הוא חושב, נוגע גם לפן הטכני של איך עושים, אבל גם לפן האידיאולוגי של על מה מוותרים ולמען מה. עידו לא חושב שכולם סביבו עברו את אותו שינוי מחשבתי. "אולי כשיכירו אותם יותר וישמעו את הסיפור".
עידו מסתכל על הקיבוץ הקטן שלו ומישיר מבט אל האופק. "אני רואה דבר בריא במיזוג של שתי קהילות כאלה ואני שמח שאנחנו חלק מתהליך של שיקום קהילה כזאת, כי אלי סיני עברו תהליך מאוד מאוד כואב. זה שסע בחברה הישראלית, ואני מקווה שאולי המקום הזה יסמן, בקהילה הקטנה שתיווצר פה, את איחוי השסע".
על הספר 'מקום': גוש קטיף שחי בתוכנו
הספר 'מקום - מסע בין קהילות גוש קטיף המתחדשות' עוקב אחרי 23 קהילות של עקורי גוש קטיף. אנשים שגורשו מבתיהם, מקהילותיהם ומאדמתם על ידי ממשלת ישראל, אבל לא ויתרו על היחד והחליטו לבנות את בית הקבע שלהם כקבוצה.
'מקום' מקיף את מגוון תושבי גוש קטיף: החילונים והדתיים, אלה שהגיעו לגוש מתוך אידיאולוגיה ואלה שראו בהתיישבות בחבל עזה הזדמנות כלכלית. הספר מאזין לסיפורן של הקהילות, שעברו תהפוכות ממגורים במלונות ובקראווילות, דרך המתנה מורטת עצבים ליישוב הקבע ועד לבניית חיי הקהילה. היא מתארת את הבנייה המחודשת, את ההשתלבות הבין-דורית, ההסתגלות למרחב החדש, קליטת משפחות ביישובים וגם את חישוב הכיוון מחדש. הספר מאזין גם לקולו של היחיד שמתמודד עם מציאת פרנסה, שיקום הבית והילדים ובעיקר מציאת מקום חדש תחת השמש.
'מקום' הוא סיפורו של גוש קטיף שחי וקיים בתוכנו, ב‑23 נקודות ברחבי הארץ, לא כגוש אלא כשברירי אור, גוש שאנשיו קמים כל בוקר לעשייה, ליחד, לקהילה. ועד מתיישבי גוש קטיף יזם וליווה את כתיבת הספר.