השבוע התחיל המועמד המוביל בסקרים, יאיר לפיד, להלום בנקודה החלשה של נתניהו, כאשר הבטיח שאם ירכיב את הממשלה הבאה ידאג לחוק שמגביל את אורך כהונתו של ראש הממשלה.
העייפות מנתניהו כבר הייתה באופק בבחירות האחרונות, ורק ניצול הטעויות של היריב והתקשורת אפשרו לליכוד להתגבר על העייפות הזאת. בינתיים לפיד מתנהל בחוכמה ומציב את עצמו במרכז, באמצעות העמדת הלחימה בחרם וההגנה על ישראל בחו"ל כנושא הדגל שלו - קונצנזוס שבקונצנזוס.
הפער בין מה שמנבאים ללפיד בסקרים ובין כוחה הנוכחי של סיעת 'יש עתיד' בכנסת, יאפשר ללפיד להתחיל במסע רכש שלא היה מבייש את ברצלונה או מנצ'סטר יונייטד. אפשר להשתדרג מהאלוף שטרן לרב אלוף ששמו יוכרז במסיבת עיתונאים, ולהוסיף מומחה כלכלי, מחליף לרב שי פירון ומה לא. בעת ובעונה אחת יוצגו גם כוכבים טריים ושלד של כוורת שיוכל להתחרות בנקל עם הכוורת של הליכוד - או מה שנותר ממנה.
את המצב בליכוד כעת אפשר להבין מתוך השוואה למצב השמרנים בבריטניה. אחרי שראש הממשלה דיוויד קמרון שהתנגד לפרישה מהאיחוד האירופי נאלץ להתפטר, השמרנים היו מסוגלים להציע לא פחות משמונה מחליפים סבירים. אפשר אולי לטעון שזו לא חוכמה, מפני שהשיטה הבריטית בדרך כלל מעניקה למפלגה הזוכה את כל התיקים בלי צורך להתחלק עם השותפים הקואליציוניים, מה שמכניס רבים מחברי המפלגה לשורה הראשונה. אז ניחא, נסתפק בארבעה-חמישה מועמדים חלופיים, אבל גם זה לא קיים בליכוד.
בעבר הליכוד היה יכול להציג את גדעון סער, משה יעלון ומשה כחלון בתוך הכוורת, אבל כיום המצב הוא "רק נתניהו". האמינו לי שאני אוהב את יריב לוין וזאב אלקין, אבל הם טרם עברו את מסלול ההכשרה שישכנע את הציבור להתייחס אליהם כמועמדים לגיטימיים לראשות ממשלה. אם כן, לפיד אינו איום סרק, גם כאשר נותר זמנית רוב לגוש הימין.
כלב שמירה מנוטרל
בריאיון לעיתון 'מקור ראשון' העריך העיתונאי החוקר טוביה טננבאום, שהתפרסם בקרבנו בזכות ספרו 'תפוס ת'יהודי', שמערכת הבחירות בארצות הברית כבר גרמה לזעזוע פוליטי עמוק, היות שהסיקור החד-צדדי שלה חשף את ערוות התקשורת האמריקנית.
אני מאוד מכבד את טננבאום, אבל במקרה הזה הסיפור הוא הפוך: טראמפ מצליח לעבור בשלום את כל המתקפות התקשורתיות, היות שהתקשורת האמריקנית - ולמעשה גם כל השיח הציבורי - איבדו עוד קודם לכן את אמינותם. סקר שנערך בארצות הברית מצא שהאמון בתקשורת צנח ל‑26 אחוזים, ובקרב הרפובליקנים האמון עומד על 15 אחוזים בלבד. בהתאם לכך, כל אבני הבליסטראות שנורות על טראמפ בידי התקשורת, בעוצמות שבעבר היו ממוטטות כל מועמד אחר, לא מצליחות לחסל אותו אלא מאפשרות לו להתאושש ולקום מחדש מהקרשים.
היות שאנו מכירים היטב את המצב הזה, קל מאוד להתפתות לאווירה של שמחה לאיד לגבי הבור שאליו נקלעה התקשורת האמריקנית, ועמה גם התקשורת שלנו. אבל הדבר משקף גם את ההשפעה ההרסנית של הפוסט-מודרניזם, הגורס כי "כל אחד והנרטיב שלו", ואדם מתקדם מכבד את כל הנרטיבים - כי אין דבר כזה אמת ושקר. זהו גם מחיר שהחברה המערבית משלמת על החילון, כי כבר אין ערכים משותפים שילכדו את החברה.
בהעדר אמת מוצקה, מתרבים ספינים ומומחי תדמית. נוצרו דרכים חדשות ומסוכנות לנצח בקרב הציבורי, החל מהדרת היריב על ידי האשמות של הסתה או הפחדה - כפי שה‑BDS מנסה לעשות בארצות הברית, ועד לחיסול פיזי של עיתונאים טרדנים - כפי שמתרחש ברוסיה.
הניצחון בקרב על התודעה גם הופך להיות עניין של כמות ההשקעה בתעמולה. במערב התעוררו פתאום לעובדה שהתעמולה הרוסית, שבה משקיעה ממשלת רוסיה כספים אדירים, קוצרת הצלחה. הנרטיב שמשווק הקרמלין כבר אינו התעמולה המגושמת משנות המלחמה הקרה, אלא חזות קצבית ומבדרת שלובשת מראה אובייקטיבי. התקשורת כבר לא מסוגלת לשמש ככלב השמירה של הדמוקרטיה. הסיבה האחת היא שכבר הורגלנו לאזעקות השווא של כלבי השמירה, והסיבה האחרת היא שהכוחות האנטי-דמוקרטיים הצטיידו ברוטווילרים משלהם.
דברים שרואים מהנופש
השבוע נפל דבר בפוליטיקה האירופית: ראש הנציבות האירופית, דונלד טוסק, הטיח בקנצלרית גרמניה אנגלה מרקל ביקורת קשה, שעל ידי עידוד הפליטים להגיע לאירופה היא זרעה כאוס. יש להקדים שטוסק, ראש ממשלת פולין לשעבר, אינו שונא גרמנים. הגעתו לפסגת האיחוד נובעת מניסיונו בקידום יחסים טובים הן מול גרמניה והן מול רוסיה, שתי היריבות ההיסטוריות של ארצו. עיתוי הביקורת נגד מי שהייתה שליטה בפועל של האיחוד ובעלת המאה בו, מושפע מירידת קרנה של מרקל בזירה הגרמנית כפי שראינו בבחירות המקומיות האחרונות, אבל יותר מזה – מהצניחה של המותג האיחוד האירופי. זה התבטא בהצבעה הבריטית על פרישה מהאיחוד, ומתבטא כעת בחשש מפני הבחירות בצרפת ובהולנד, שבהן אולי יעלו מנהיגים שיבקשו להעתיק את מה שעשתה בריטניה. הנושא הבוער הוא משבר ההגירה. כאשר מדברים עליו בצורה מופשטת זה דבר אחד, וכאשר נתקלים בו ישירות זהו דבר שונה.
הטור הזה מגיע השבוע מאיטליה, שם ערכנו נופש קצר. כשהגענו אני ורעייתי לאזור האגם בקומו, אי אפשר היה להשתמש בשירותים הציבוריים בתחנה, כי השתלטו עליהם מהגרים לצורכי הרחצה שלהם. ביציאתנו מהתחנה של קומו, בירת האזור, התגלתה בפנינו עיר אוהלים של מהגרים. כאשר יצאנו משם כבר הגיע הקרביניירי, היס"מ האיטלקי. איטליה היא קמצנית יחסית כאשר מדובר באירוח מהגרים, אבל מהמראה הזה ניתן להקיש על מה שעובר על אירופה כולה.
זו גם הזדמנות להכות על חטא לגבי דרום תל אביב. לא הייתי בתל אביב מזה שנים, לכל היותר עברתי דרכה בנסיעה מהצפון. המראות בקומו בוודאי מתרחשים גם בדרום העיר העברית הראשונה, ומי שרוצה לנקוט עמדה בוויכוח חייב להגיע ולראות את המצב בעיניו.