לפני מס׳ חודשים גם אני ביקרתי לראשונה במרכז יצחק רבין
גם אני עברתי חוויה מטלטלת שעוררה הרבה אמוציות וזיכרונות לא פשוטים מתקופת הסכמי אוסלו שקדמו לרצח הנורא של ראש הממשלה יצחק רבין.
אני באתי כדי להתמודד עם העבר, להביט במראה שמציבים לי אחרים כפי שהם רואים את התמונה ההיסטורית. לא חשתי מואשם ולא באתי להאשים. באתי להקשיב ולנהל שיח.
מותר להתווכח, מותר לא לקבל, אך הדיאלוג חייב להיות מנוהל מתוך כבוד הדדי והערכה - מתוך אמונה אמיתית בערך המקודש של עם ישראל.
ובעם ישראל יש ימין ויש שמאל, יש דתיים ויש חילוניים, ויש לא מעט מחלוקות כמעט בכל תחום בחיינו המשותפים. אבל בסוף אנחנו עם אחד שנאבק ביחד על תקומתו ונאבק ביחד על המפעל הציוני בארץ ישראל.
וכן, למרות שבתקופת היותו ראש ממשלה היו לי חילוקי דעות קשים עם יצחק רבין ועם הסכמי אוסלו אותם הוא הוביל ולעיתים אף הגענו לתהומות של מחלוקת, לאיש הזה יש זכויות עצומות גם על מפעל ההתיישבות, גם על שחרור ירושלים, וגם בשמירה על ביטחון ישראל.
ראש הממשלה הזה נרצח. על כך אין מחלוקת. ועל כולנו, כולנו, מוטלת האחריות להפיק את הלקחים. בניגוד למסקנות אליהם הגיעו חלק מהמבקרים בסיור מועצת יש״ע במרכז רבין, אני משוכנע שראוי שכל אזרח ישראלי יחווה את הביקור במוזיאון הישראלי במרכז, יגיע כדי ללמוד וללמד, לשמור ולעשות דמוקרטיה בדרך של שלום. כך גם כתבתי בספר המבקרים בתום הסיור במוזיאון.
אני מלא הערכה לבתו של ראש הממשלה המנוח, דליה רבין יבדל״א שלקחה על עצמה את משימת ההדיברות בין המרכז על שם אביה לבין הציונות הדתית והמתיישבים.