עם הקמתו לפני ימים אחדים של פורום 'ברית חיים' המבקש לפתור את מצוקותיהם של אנשי צד"ל החיים בישראל שוחחנו ביומן ערוץ 7 עם האיש שקשר את הקשרים הראשוניים עם הגורמים הנוצריים בדרום לבנון ולמעשה הוביל לקשר האמיץ בין צה"ל לצד"ל במשך כל שנות נוכחותו בדרום לבנון, איש חיל המודיעין והמוסד יאיר רביד.

רביד שפיקד באותם הימים על מרחב צפון של יחידה 504 שעסקה בגיוס סוכנים בסוריה ובלבנון, מספר על מלחמת האזרחים הלבנונית שהייתה אז, בשנת 76' בעיצומה "היה איום שצבא לבנון יתפרק ולוואקום הזה יכנסו הארגונים הפלשתיניים והסורים. כל מה שלא טוב לנו אמור היה להיכנס לשם, ואכן זה מה שקרה".

"הצבא התפרק ובמקביל חל איום על התושבים הנוצריים בדרום לבנון על שלא הזדהו עם הארגונים הפלשתיניים ולא נתנו להם לפעול דרך הכפרים שלהם נגד ישראל. ארגוני השמאל הלבנונים והפלשתיניים הבינו שזו ההזדמנות שלהם לבוא איתם בחשבון על כך".

על הפנייה הדרום לבנונית לצה"ל מספר רביד ומתאר את היום בו ביקשו הדרום לבנונים עזרה ולמעשה הצלה מצה"ל וממדינת ישראל. "זה התחיל בכך שבעשירי במרץ 76' בשעות הבוקר המוקדמות סיור של צה"ל לאורך גדר הגבול מצא מכתב מחובר לאבן, שניכר שהוא נזרק מעברו האחר של הגבול.

"המכתב הובא אליי. היה כתוב בו שקבוצת מפקדי צבא מהכפר קלעה שליד מארג' עיון, כפר שהכרנו היטב וההיסטוריה שלו שזורה בהיסטוריה של מדינת ישראל במישור המודיעיני והאחר. הם ביקשו שנפגשו אותם באותו ערב באותו מקום לאחר חשיכה, כי הם רוצים לדבר איתנו על סיוע ישראלי להגנתם מאחר ומרחפת סכנה על ראשיהם".
בעשירי במרץ 76' בשעות הבוקר המוקדמות סיור של צה"ל לאורך גדר הגבול מצא מכתב מחובר לאבן, שניכר שהוא נזרק מעברו האחר של הגבול...

רביד מספר כי הכוחות הצה"ליים לא חששו מכך שמישהו טומן להם מלכודת שכן "ידענו שהם מתכוונים לשלוח משלחת ממקורות שלנו, ידענו בדיוק מתי יגיעו, ידענו הכול עוד לפני המכתב שלהם".

"הם הגיעו בשעות הערב לאותו מקום. הגעתי עם כמה קצינים, ביניהם מח"ט החטיבה המרחבית והסמח"ט שלו. הם הגיעו שלושה רס"רים בצבא קבע מלווים בכמה אזרחים שהיו מוכרים לנו היטב כי הם היו אנשים שלנו. הם הסבירו לנו את המצב. אמרתי שכרגע אין לי סמכות לאשר להם שנעזור להם אבל הצעתי שככפר של אנשי צבא הרובאי ייקח את הרובה הביתה ונהג הזלדה ייקח את הזלדה הביתה. זה מה שהם עשו. כל אחד לקח את נשקו האישי".

מאוחר יותר, "לאחר כחודשיים הקמתי את הקשר עם הפלנגות בביירות לאחר הרבה מסרים ששלחתי להם שיש על מה לדבר, והם לא הגיבו. הם הגיבו רק אחרי שהסכין הייתה מונחת על צווארם כי לא היו להם מקורות אספקה ותחמושת, ואז הם שלחו יאכטה בשליחותו של באשיר ג'ומאייל. פגשתי אותם בנמל חיפה. חיל הים איתר אותם וליווה אותם לפי בקשתי.

"הפגשתי אותם עם שר הביטחון דאז, שמעון פרס, וראש אמ"ן. היו לנו שיחות ארוכות מאוד ובסופם, לאחר התייעצות עם ראש הממשלה רבין, בישר להם פרס שהוחלט לעזור להם בנשק ותחמושת ואז העברתי את הקשר איתם לאגף המדיני של המוסד שהמשיך את הקשר ולטעמי גם את הכשל מנסיבות שקצרה היריעה מלהרחיב עליהם".

ובחזרה לאותו מפגש ראשוני עם אנשי הכפרים בדרום לבנון: "הבטחתי להמליץ שנעזור להם. המחשבה שלי הייתה שאנחנו צריכים לעזור להם, והיא נבעה מכמה סיבות – במשך שנים רבות קיבלנו סיוע מודיעיני מתושבים נוצרים בדרום לבנון. חלק גדול מהם עשו את זה לא כדי לקבל פרס אלא כי אמרו שבעתיד יצטרכו להיעזר בנו כדי שנגן על חייהם. חשבתי שנכון שנפרע את השטר הזה.

"הסיוע המודיעיני נמשך עוד מימי הש"י שלפני קום המדינה ונמשך לשנות החמישים והשישים. זה התבטא במידע מודיעיני, בהברחת יהודים מסוריה דרך דרום לבנון, זה התבטא גם בכך שבתקופת הצנע היחידה שלנו קנתה מסוחרים בדרום לבנון עדרי בקר שהועברו למשרד התעשייה והמסחר.

"מעבר לכך יש כלל חשוב במזרח התיכון שכדאי לזכור אותו – אם יש סעודה חגיגית ואתה לא מוזמן אליה, אל תתפלא אם תגלה שאתה אחת המנות. לכן חשבתי שאם יש סעודה חגיגית של מלחמת האזרחים וכל אחד שם אוכל את השני כדאי שנהיה קרובים ועם האצבע על הדופק".
הסיוע המודיעיני נמשך עוד מימי הש"י שלפני קום המדינה ונמשך לשנות החמישים והשישים. זה התבטא במידע מודיעיני, בהברחת יהודים מסוריה דרך דרום לבנון, זה התבטא גם בכך שבתקופת הצנע היחידה שלנו קנתה מסוחרים בדרום לבנון עדרי בקר שהועברו למשרד התעשייה והמסחר.

מוסיף רביד ומציין כי עיקרון נוסף שעמד לנגד עיניו הוא העיקרון הוא ש"אויב אויבי הוא חברי. כשהם נלחמים בפלשתינים חשבתי שנכון לחמש אותם ולאפשר להם להכות בפלשתינים שהיו אויבינו", הוא אומר ומעיר כי לטעמו הם אויבינו גם היום, אך "זה כבר סיפור אחר...".

בעקבות המפגש ליד גדר הגבול עם הדרום לבנונים נסע רביד עם המח"ט ללשכת אלוף פיקוד צפון, האלוף דאז רפאל איתן. "תיארתי לו את מה שקורה. הוא לא היה מוכן לשמוע. הוא לא היה מוכן לתת להם נשק שלא יירו עלינו. הסברתי לו שהם לא יירו בנו וסקרתי את ההיסטוריה של הקשרים שלנו עם התושבים הללו", מספר רביד. בסופה של השיה נאות רפול לאשר לתת להם מכשירי קשר ומפות עם קודים למקרי סכנה שבהם הכפרים מותקפים על מנת שצה"ל יוכל להגיב בירי ארטילריה נגד התוקפים.

להערכת רביד "לא ההסברים והשכנועים שלי שינו באופן בסיסי את דעתו של רפול על העניין הזה, אלא כשהוא הבין שאלו איכרים נוקשים ועקשנים כמוהו בדיוק, שמוכנים להילחם על האדמה שלהם ולהקריב את חייהם, זה מה ששכנע אותו, ואז הוא נרתם לעניין בכל הכוח".

עם קבלת מכשירי הקשר הורה רביד ללבנונים לפתוח חמ"ל בכפר ומנגד שכר צה"ל דירה בקרית שמונה ובה הוצב חמ"ל צה"לי. "חיל הקשר סלל את הקשר לדירה וממנה למשרד שלי וממנו אליי הביתה. זה היה קו הטלפון הראשון מלבנון".

מנקודה זו של ראשית הקשרים עם הדרום לבנוניים מתבקש רביד לדלג על שנות הקשר האמיץ בין צה"ל לצד"ל, קשר שעלה ליושבי דרום לבנון בדם, אל ימי נסיגת צה"ל מדרום לבנון, שנת 2000. "צה"ל לא נטש. צה"ל ברח", קובע רביד.

"אני לא מתווכח עם ההחלטה לסגת מדרום לבנון. זו החלטה שהתקבלה על ידי ממשלה לגיטימית וחוקית. השאלה היא איך זה נעשה. במזרח התיכון יש ערך רב לצורה שבה נוהג צבא, וכשצבא נסוג זה צריך להיעשות באופן מכובד ולא בריחה כמו שהעניין קרה. השאירו ציוד בשטח, לא אמרו מילה לבני בריתנו שלחמו איתנו עשרים וחמש השנים האחרונות. נשים בדרום לבנון התקשרו לבעליהן 'מה אתה עדיין עושה במוצב. בוא הביתה. הישראלים ברחו ואנחנו צריכים לברוח'.

"במקום זאת היו צריכים להכריז על עוצר בדרום לבנון, עוצר מפוקח על ידי מסוקים ומזל"טים והודעה שמי שיוצא דמו בראשו, מחזירים הפגזות במטוסי קרב על כל ירי, מאפשרים נסיגה מסודרת ונותנים לאנשי צד"ל יומיים להתארגנות ומקיימים מסדר חגיגי מכובד של יציאה, ולא שכל חייל שמגיע לגדר מתקשר בהיסטריה לאימא שלו ואומר 'ברחתי'. ככה לא נסוג צבא מכובד".
נשים בדרום לבנון התקשרו לבעליהן 'מה אתה עדיין עושה במוצב. בוא הביתה. הישראלים ברחו ואנחנו צריכים לברוח'.

רביד, שבפי הדרום-לבנונים כונה 'אבו דאוד' ונחשב לאגדה בעיניהם, שומר על קשר מאז ימי הנטישה-בריחה הזו, מספר על הקשר שנשמר מאז הנטישה.

לאחר שסיים את תפקידו בצה"ל כיהן במשך ארבע שנים במוסד כראש השלוחה המבצעית של הארגון בביירות ותפקידים מבצעיים נוספים באירופה. "כשאירעה הנסיגה הייתי כבר פנסיונר ועיתותיי היו בידי. נסעתי לבקר את אנשי צד"ל שהכרתי כמעט את כולם והתחלתי לסייע להם כבר כשהיו במלונות שצה"ל ארגן עבורם. צה"ל נערך לקליטת של כ-2500 והגיעו 7500 כך שהיה לחץ רב. סייעתי להם מהיום הראשון שהם הגיעו לכאן ואני בקשר איתם עד היום ואני כתובת עבורם כשיש בעיה שקשה להתגבר עליה. אני משקיע בזה הרבה מזמני, לפעמים עם יותר הצלחה ולפעמים בהצלחה פחותה".

לדבריו במסדרונות השלטון קיימת "מעט מאוד הקשבה" לבקשותיו לעזרה עבור אנשי צד"ל.

רביד מספר על דוגמא אחת מיני רבות לעזרה שהעניק וכלשונו הוא מאוד גאה בה: "ביום הנסיגה הגיעו זוג לבנוני נוצרי. הוא שירת בצד"ל שמונה שנים ואחיו נהרג בלחימה בצד"ל ואז הוא שוחרר. כשהוא הגיע אמרו לו שהוא השתחרר ב-95' ולכן לא מגיע לו כלום. נתנו לו מיטה אישור לאכול בחדר אוכל באחד ממחנות הפליטים שהוקמו בחופי הכינרת.

"יום אחד אשתו מתעוררת עם כאב ראש. בבדיקה מתגלה שיש לה גידול בראש וחייבים ניתוח מיידי, אבל כוחותינו אמרו להם שמאחר ולא מגיעות להם שום זכויות הם יוכלו לחזור ללבנון אבל טיפול הם לא יקבלו. העובדה שאחיו נהרג בשורות צד"ל ושהוא לחם שמונה שנים בצד"ל לא שיחקה להם".

כדי לפתור את הבעיה פנה רביד לבן דודו, האדמו"ר של חסידות קארלין, שיצר קשר עם הרב פירר
במזרח התיכון יש ערך רב לצורה שבה נוהג צבא, וכשצבא נסוג זה צריך להיעשות באופן מכובד ולא בריחה כמו שהעניין קרה. השאירו ציוד בשטח, לא אמרו מילה לבני בריתנו שלחמו איתנו עשרים וחמש השנים האחרונות.
שקיבל לידיו את החומר הרפואי עוד באותו לילה. "הוא מיד ראה שחייבים ניתוח מיידי, אבל אמר שבגלל מיקומו של הגידול חייב המנתח להיות איטר, כי אם המנתח ייכנס ביד ימין הוא יפגע במערכות חיוניות של המוח. באותה עת לא היה לו למי לפנות עם הנתונים האלה ולכן הוא ישלח אותה לארה"ב.

"כשאמרתי שאין תקציב לכך, הוא אמר שידאג לשניהם, אבל באותו יום הוא התקשר וסיפר שהוא נזכר ברופא נוירו כירורג, פרופ' משה הדני, שהסכים לנתח בהתנדבות. שבתאי שביט, ראש המוסד לשעבר שכיהן אז כמנכ"ל 'מכבי', נתן את חדר הניתוח והאישפוז כתרומה".

לאחר אותו טיפול שהציל את חייה של האישה היגרו בני המשפחה לאוסטרליה ושם לאחר 17 שנים היא הצליחה ללדת, מספר רביד המעיר כי מדי פעם "פה ושם מצליחים להשיג תגובה שלטונית הולמת, אבל רוב הזמן אני נתקל בקירות אטומים".

על תפקודו הצפוי של הפורום החדש שהוקם לסיוע לאנשי צד"ל הוא מציין כי לא ידע על קיומו של הפורום עד שקרא עליו באינטרנט. "התפלאתי שלא אמרו לי על כך, כי הייתי יכול לעזור להם, ובוודאי עוד אעזור להם. טוב שיש גוף כזה, אבל מידת היכולת שלו לעזור עדיין לא ברורה. חשוב שקיים גוף שידבר על הבעיות".

לקראת סוף דבריו מציין רביד כי "מרבית ילדי אנשי צד"ל לומדים בבתי ספר יהודיים, מדברים עברית ללא מבטא זר, מרביתם מתנדבים לשירות בצה"ל למרות שאינם חייבים בגיוס, מרביתם ביחידות קרביות. הרבה מאוד בנות מהם מתגייסות לצה"ל".

כשנשאל אם לנוכח מצוקתם פנו אותם בוגרי צד"ל לארגונים בינלאומיים כדוגמת האו"ם. לדבריו הם לא נקטו בדרך זו מטעמים עקרוניים שלא להביך את מדינת ישראל, וזאת בניגוד להתנהלותם של ארגונים אחרים שנוהגים כך מסיבותיהם שלהם, על אף שאנשיהם "יהודים או כאלה שקרויים יהודים".