ירדן ג'רבי ואורי ששון
ירדן ג'רבי ואורי ששוןצילום: עמית שאבי, פול, פלאש 90

בואו נודה על האמת: הספורט הישראלי הוא לא בדיוק המוביל בעולם. בדיוק בגלל זה, ההישג של ירדן ג'רבי ואורי ששון באולימפיאדת ריו היה כל כך משמעותי.

זה נכון שרף הציפיות היה גבוה, אבל הוא גם לא היה ריאלי. שני אלופי ג'ודו ישראלים שמחזיקים במדליות ארד הם לא עניין של מה בכך. אפשר היה לראות עד כמה הציבור מתרשם מההישג לפי האלפים שחיכו לשניים בנמל התעופה בן גוריון כשנחתו כאן, ימים ספורים אחרי הזכייה.

ובכל זאת, מי שראה את רגעי הזכייה בשידור חי לא יכול היה שלא להתרגש. כשירדן ג'רבי הצביעה על דגל ישראל שעל דש חליפת הג'ודו שלה, היו שמחו דמעה. כן, אנחנו עדיין גאים בכל הישג ישראלי, ובמיוחד בהשמעת ההמנון שלנו בבמה בינלאומית מכובדת.

בזירה הבינלאומית אנחנו לא זוכים להרבה רגעי נחת. גם כשאנחנו זוכים לכאלה, הם בדרך כלל באים אחרי קרבות מאומצים או פעילות דיפלומטית. ג'רבי וששון הצליחו איכשהו לשלב בין השניים.

שניהם עברו דרך חתחתים עד למדליה, שניהם עשו יחסי ציבור מצוינים למדינת ישראל, והם מצטרפים למועדון מצומצם מאוד של ספורטאים ישראלים שהצליחו לשבור את תקרת הזכוכית ולהביא מדליה אולימפית.

בערב שבו חגגו בריו ג'רבי וששון יחד את זכייתם במדליה, הם הצהירו שישראל היא "מעצמת ג'ודו", אבל למעשה אנחנו רחוקים משם. עם זאת, יחסית לגודל המדינה, לכמות הספורטאים המקצוענים בה, למימון הלא מספק שהם זוכים לו ולהכרה המקצועית שמגיעה רק עם ניצחונות וזכיות באליפויות ומדליות – יכול להיות שהשניים הללו צודקים.

ג'רבי וששון הם אנשי השנה לא רק בגלל הזכייה, אלא בגלל הרוח והדרך, ההוכחה שההתמדה והעקשנות מביאות להישגים, ובגלל ההשראה שהם מספקים לאלפי צעירים שחולמים גם הם לעמוד על הפודיום באולימפיאדה או באליפות אירופה ושההמנון יתנגן ברקע כשהם עונדים מדליה, ועדיף מזהב.