למרות חזותו הצעירה, אראל סג"ל (46) הוא עיתונאי ותיק למדי. מאחוריו קילומטרז' תקשורתי ארוך: מעריב, גלי ישראל, מקור ראשון, ערב חדש בחינוכית ורדיו ללא הפסקה - רשימה חלקית בלבד.
הוא גם קרוב משפחה של העיתונאי המנוח ישראל סגל. ובכלל, נדמה שממילא כמחצית מהסגלים במדינה הם עיתונאים (לא שיש בזה משהו רע, כן?).
אז מדוע דווקא הוא איש השנה שלנו בתקשורת? כי סג"ל מייצג שתי מגמות חיוביות שהתחזקו לאחרונה בקרב עיתונאים ימניים ודתיים, לאו דווקא בסדר הזה. הראשונה היא התרחבות ההשפעה מעבר לגבולות המגזר. יותר ויותר עיתונאים לאומיים או דתיים כבר לא מסתפקים במדיה המגזרית וכובשים לעצמם קהלים חדשים בכלי התקשורת הכלליים. אבל סג"ל הצליח השנה גם לשבור את תקרת הזכוכית שאפילו אורי אורבך הגדול לא היה יכול לה: לקבל תוכנית משלו בגלי צה"ל, ארבעה ימים בשבוע. ומה שהכי חשוב: בלי מגיש לעומתי מהעבר השני, כמו שהיה במילה האחרונה. סג"ל מגיש את תוכניתו בגל"צ בשעה אחת עשרה בבוקר עם מגישים אורחים כמו שמעון ריקלין וגלית דיסטל אטבריאן, לא בדיוק טיפוסים שיאזנו אותו משמאל.
מטבע הדברים, כיבוש אחת מהמצודות האחרונות של האליטה הישנה לא עבר חלק. היו מי שחיפשו את סג"ל. והם כמעט הצליחו: בדיחה לא מוצלחת וולגרית שלו על חברת הכנסת סתיו שפיר בתוכניתו 'הפטריוטים' בערוץ 20 עוררה סערה מסוימת. אולם היא לא הצליחה למנוע את כניסתו לגל"צ.
וכאן אנחנו מגיעים למגמה השנייה: סג"ל הוא, אם לומר זאת בעדינות, עיתונאי בעל לשון מחוספסת. אולי זה קשור לשירותו הצבאי בגולני, או לעובדה שבצעירותו עבד במובינג בארצות הברית, או להיותו אוהד שרוף של בית"ר ירושלים. אלא שעם השנים נדמה שהנטייה הזאת התמתנה, ועכשיו היא הפכה לתכונה חיובית הרבה יותר: ביטחון בצדקת הדרך. או כמו ששר החינוך בטח היה אומר: הוא לא מתנצל. את הגישה הזאת, שאנחנו כבר לא משגיחי הכשרות הכנועים ברכבת של המדיה אלא חלק מהסגל של נהגי הקטר, כדאי להמשיך לטפח.