כאשר יו"ר 'ישראל ביתנו', שר הביטחון אביגדור ליברמן, ויתר בראשית כהונת הכנסת הנוכחית על הצטרפות לממשלת נתניהו, רבים במערכת הפוליטית תהו האם הוא השתגע.
ליברמן החזיק בכיסו הבטחה מנתניהו לתפקיד שר החוץ, ויכול היה לקבל תמורה נאה למדי מראש הממשלה על ההצטרפות. למרות זאת בחר ליברמן להטיל פצצה פוליטית, להודיע על הישארות מחוץ לממשלה, ולהשאיר את נתניהו עם קואליציה של 61 חברי כנסת.
ליברמן נשאר מחוץ לממשלה ומהר מאוד סיגל לעצמו התנהלות של אופוזיציונר. נאומי פתיחת ישיבת הסיעה שלו, מדי יום שני בשעות הצהריים, היו ההצגה הכי טובה בעיר. בעוד ראשי כל הסיעות מסתפקים בהצהרה קצרה לתקשורת המוקראת מן הכתב וממהרים לגרש את העיתונאים מהחדר, ליברמן תמיד האריך בדברים, ענה לכל השאלות שהופנו אליו ואף סיפק כותרות כמעט מדי שבוע. שרי הממשלה, בזה אחר זה, עברו תחת שבט לשונו המושחזת, וכמעט איש מהם לא נמלט ממנה.
שנה שלמה חיכה ליברמן בחוץ, שנה שבה קרו שני דברים: ליברמן גילה שאופוזיציה היא תענוג מפוקפק מאוד, במיוחד אם אתה נמצא מהעבר האחד של הממשלה מבחינה פוליטית וכל יתר סיעות האופוזיציה נמצאות מעברה השני. הדבר השני שקרה, והוא המשמעותי יותר, הוא נסיקה משמעותית מאוד במניותיו של ליברמן וביכולתו להפיק מהן את המרב. שנה של ישיבה באופוזיציה שידרגה את שר החוץ לשעבר לתפקיד שר הביטחון, תפקיד שליברמן חולם עליו כבר שנים.
בשעת הרכבת הממשלה, כשסיעתו מונה שישה חברים, לא הצליח ליברמן לקבל את הביטחון. שנה אחר כך, כשסיעתו קוצצה מבחינה אפקטיבית לחמישה ח"כים בלבד (לאחר פרישתה הלא-רשמית של אורלי לוי-אבקסיס מהסיעה), זכה ליברמן להצעה הנדיבה כבר בפתיחת המשא ומתן. ההישג מתעצם אם נזכרים בשר אחר, נפתלי בנט, שקיבל לפני הבחירות הבטחה לכהונה כשר ביטחון, אבל אחרי שקיבל בבחירות שמונה מנדטים סירב נתניהו להציע לו אפילו את תיק החוץ.
עם זאת צריך לומר שעליית כוחו של ליברמן לא קרתה רק בזכות סבלנותו. מי שסייעו לליברמן לא מעט היו דווקא חברי סיעת הליכוד. אורן חזן, דודי אמסלם ואברהם נגוסה, כל אחד בתורו, גרמו לראש הממשלה נתניהו להבין שקואליציה של 61 איננה באמת קואליציה של 61. עם קואליציה כזאת אפשר אולי לשרוד כמה חודשים, אבל כמעט בלתי אפשרי להעביר איתה תקציב נוסף. במצב הזה לא יכול היה נתניהו להרשות לעצמו לוותר על צירוף מפלגה לממשלה, וליברמן הוא זה שזכה במציאה.