שוקל את המשך צעדיו. (למצולם ולמשקלו אין קשר לטור)
שוקל את המשך צעדיו. (למצולם ולמשקלו אין קשר לטור)צילום: חן לאופויד, פלאש 90

רגע המפנה הגיע מיד אחרי ראש השנה הקודם. בחיל וברעדה טיפסתי על המשקל, רגל אחר רגל, משתדל לא לנשום כדי שהוא לא יכלול בחישוב גם את החמצן שבריאות. לא עבד.

עד היום בחלומותיי אני שומע את המכשיר נאנק מכאב ורואה את המחוג התקוע בקו העליון, למרות שזה בכלל משקל דיגיטלי.

מעטים הם השיאים בחיי, אבל זה ללא ספק היה שיא השפל, הרגע השמן ביותר בארבעים ומשהו שנותיי. יום הדין הסתיים בהרשעה, וגזר הדין היה להיות כלוא בתוך גופי בתנאים קשים ובלי אפשרות חנינה.

באותו יום, בדומה לחולה אנוש שמקבל על עצמו צעדים קיצוניים בהתאם למצבו הקיצוני, קיבלתי על עצמי את המאמץ הכרוך בהרזיה. התחלתי לצעוד יותר ולאכול פחות, ויתרתי על בורקס ופיצות, חסתי על החי וחייתי על החסה, והתאבלתי בכוונה גדולה על גדליה בן אחיקם. בתוך יומיים השלתי ממשקלי שני קילוגרמים, ועד יום הכיפורים קוזזו שניים נוספים. עד מוצאי שמחת תורה חזרו שניים וחצי. חגים, אתם יודעים. ומאז, במשך השנה כולה, משקלי נע ונד לסירוגין בין רונאלדו הפורטוגלי לרונאלדו הברזילאי, בדרך כלל קצת יותר קרוב לאחרון.

למשקל הנמוך ביותר הגעתי בחודש סיוון – שבעה קילוגרמים שלמים פחות מהמשקל של תחילת השנה. יש לכך סיבה: באותו יום חגגנו בר מצווה לילד, ואין מוטיבציה גדולה יותר להרזיה מפלאש של מצלמה שבוהק ישירות על מרכז בטנך. חבל שאין בר מצווה כל יום. טוב, לא באמת חבל. בכל מקרה, תשע"ו עומדת להסתיים, ובינתיים חזרתי לסורי ואני כבר די קרוב למשקל מתחילת השנה. רגע המפנה התברר בסך הכול כראשון בשורה של טוויסטים בעלילה וחטיפי טוויסט בתפריט. כעת אני כבר מצפה ליום שאחרי ראש השנה הקרוב, הרגע שבו אהיה מוכן פעם נוספת לצעדים קיצוניים כנגד מצבי הקיצוני.

הרשימה המשותפת

כולנו גדלנו על הפתגם "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה". האיחול לקוח מתוך הפיוט "אחות קטנה" שכתב ר' אברהם חזן גירונדי, תלמיד חכם ומקובל מהמאה ה‑13. יש משהו מעניין בנקודת המבט הזאת, שמתמקדת בקללות העבר ומתעלמת מהטוב שהיה בו. גם כשעוברת עלינו שנה נפלאה, אנחנו לא מאחלים זה לזה שנה טובה כמו הקודמת, לא מסכמים בהנאה את מה שהיה ומבקשים עוד. זה בהחלט מובן כשאתה חי בספרד של ימי הביניים ומתפלל לסיום הגלות, אך ספק אם הפתגם ייעלם מן העולם גם בעתיד, כשתגיע הגאולה השלמה, כי לנקודת מבט פסימית קל להתמכר.

לפחות במישור האישי, המשפט "תכלה שנה וקללותיה" מחבר בין אותו פייטן ספרדי ובין הכותב הפולני והממורמר של שורות אלו. שנה סוערת עברה עליי. לצד שתי רכבות הרים שסידרו את מערכת העיכול שלי מחדש (תודה, ילדים), עברתי גם רכבת הרים רגשית ונפשית, תלולה ומפחידה לא פחות. היו לשנה הזאת צדדים טובים, אבל בדומה לרכבת הרים – קשה ליהנות מהעליות כשהן מגיעות בעסקת חבילה עם הירידות. והיו בה ירידות. וזה כל מה שאני זוכר, דוקטור.

לפחות בתחום אחד חוויתי השנה ירידה אחת גדולה וממושכת: התחום האמוני. לאו דווקא האמונה היהודית, שהיא סיפור סבוך בפני עצמו, אלא האמונה שאפשר לשנות, ובעיקר האמונה שיש לי הכוח לעשות זאת. אם בשנים עברו הייתי עורך רשימת החלטות לשנה החדשה, השנה זה נראה לי מיותר. למען האמת, למעט החלטה אחת או שתיים שכבר אינן רלוונטיות ("לעבור את הבר-מצווה בלי להיכנס לחובות בשוק האפור"), אני יכול פשוט להעתיק את כל הרשימה מהשנה שעברה. ואם נהיה ריאליים לרגע, זאת בטח תהיה גם הרשימה בעוד שנה. כמובן, משקל היתר שלי מקבל שם משקל יתר, אבל יש מספיק החלטות שלא בוצעו ומשאלות שלא קוימו גם בתחומים אחרים.

תחושת דשדוש כללית הולכת ונאחזת בי, ואני הולך ונעשה פסימי, אדיש וחסר מוטיבציה לחלוטין. כמו אלי גוטמן, רק בלי המאמן המחליף. אין זה מקרה שדווקא השנה הרמתי ידיים בתחום הפוליטי. ייתכן שזהו משבר הגיל, ואולי אני מושפע מאירועים שקרו השנה וערערו את עולמי. בשורה התחתונה: אם יש שינוי אחד שראוי לייחל לו בשנה הקרובה – זה להתחיל להאמין מחדש שיש למה לייחל.

בקטנה

בעצם, משהו כן השתנה אצלי השנה. משהו קטן וטוב. בחודש תשרי תשע"ו, בעיצומו של גל הפיגועים, קיבלתי על עצמי כמה עקרונות חדשים בכתיבת הטור. ביניהם: לא להשתמש עוד במילה פלשתיני, למעט אם היא חלק משם של ארגון או רשות. למיטב זיכרוני קיימתי את ההחלטה הזאת במלואה, אני אפילו די גאה בה, וחבל שלא הצטרפו אליי כותבים נוספים. כנראה אין בזה תועלת, כנראה זה לא יביא לשינוי בשיח התקשורתי הכללי, אבל היי, לפעמים פשוט צריך לעשות את הדבר הנכון. שתהיה שנה טובה.