משוררים תמיד ביטאו בשפתם העשירה את רחשי לבו של העם. פרקי שירה של משוררים לאומיים היו תמיד ראי הנפש של הרחוב ושל משאלות לבו.
״אֲנִי לֹא שׂוֹנֵא אֲנָשִים וְאֵינֵנִי פּוֹלֵשׁ, אֲבָל אִם אֱהֱיֶה לְרָעֵב בְּשָׂרוֹ שֶל הַכּוֹבֵשׁ יִהֱיֶה לִי לְמָאֳכָל, הִזָּהֵר... הִזָּהֵר...״ (מחמוד דרוויש). מדינת ישראל השפויה לא הייתה סולחת לאף נציג מטעמה, בוודאי לא לשרת התרבות שלה, אם הייתה נוכחת בהקראת ״שיר אהבה״ שכזה ולא מוחה.
נכון, היו כאן שנים רבות שבהן נציגים ישראלים עם רדידות כבוד עצמי ומשברי זהות לאומיים הבליגו על פרובוקציות כאלה במהלך אירועי תרבות ואמנות. טוב וחשוב שיש כעת מישהי שחושבת ועושה את המתבקש על ידי השכל הישר.
זכות הדיבור והשירה לעולם לא גוברת על הזכות לכבוד עצמי ולזקיפות לאומית.
מדינה חייבת לשמור על עצמה, על כבודה ועל אנשיה גם בתחום האמנותי. ישירו וישוררו אכולי השנאה העצמית כאוות נפשם, אנחנו נדע תמיד להיכן אנו שייכים ומה הקו האדום של זכות המאזין להקשיב לכל גידוף ושנאה.
ובשולי הדברים נציין את צביעות התקשורת הישראלית, שלבטח הייתה מגנה בכותרות שחורות וצעקניות כל נציג ממשלה שהיה יושב ומקשיב להקראת פרק מתורת הרב כהנא (להבדיל אלפי הבדלות), ובמקרה הזה מתחה ביקורת על ״אי סובלנותה״ של רגב, וגילתה סובלנות מופלאה ואמפתיה כלפי האמנים ה״מוחרמים״ על ידי השרה שיצאה בהפגנתיות מהטקס.
ישי לפידות
זמר ויוצר