ראש הממשלה בנימין נתניהו קיווה לנחיתה רכה אחרי השבוע העמוס שהיה לו בארצות הברית, אבל לפוליטיקה, ובוודאי לזו הישראלית, חוקים משלה.
קצת מאכזב לחזור מהזוהר של נאום באו"ם, פגישה עם נשיא ארצות הברית וחיזור מצד השניים שאחד מהם עתיד להיות הנשיא הבא, אל הרמות כוסית בליכוד, ישיבת ממשלה וישיבת ראשי מפלגות הקואליציה.
הרמת הכוסית בכפר המכביה, שעות ספורות בלבד אחרי הטיסה הארוכה, שבה זכה נתניהו לתשואות אבל גם לביקורת בנוגע לטיפול במסתננים, הייתה הכסף הקטן. האירוע המשמעותי יותר התרחש ביום שלישי.
כמדי יום שבו מתקיימת ישיבת ממשלה, ישבו גם ראשי מפלגות הקואליציה ודנו בסוגיות הבוערות שעל הפרק. מהדיון נעדר יו"ר הבית היהודי, השר נפתלי בנט, שהיה עסוק בכנס שערך משרד החינוך לשרי ואישי חינוך ממדינות ה‑OECD.
לפי דברי חלק מהנוכחים, ראש הממשלה התעניין אצלם האם יסכימו לחדש את המגעים להרחבת הקואליציה עם מפלגת המחנה הציוני. ל'בשבע' סיפר אחד הגורמים שנטלו חלק בישיבה כי "המפלגות החרדיות הביעו הסכמה למהלך, וגם השר כחלון היה נלהב מהעניין".
עד כאן סיפור המעשה, ומכאן להתפצלות הגרסאות. מאוחר יותר טענו במפלגות החרדיות כי לא הביעו הסכמה של ממש, משום שאין שום דבר אמיתי על השולחן, אלא הביעו נכונות לדון בדברים, אם וכאשר. במפלגת כולנו העדיפו שלא להתייחס לאירוע ולפניית 'בשבע' מסרו שאין בכוונתם להגיב.
מי שניסה לשפוך אור ולייצר גרסה שונה היא דווקא מפלגת השלטון. גורמים בליכוד ידעו לספר כי "מי שהעלה את נושא הרחבת הקואליציה היה בכלל אחד מראשי הסיעות, ששאל את דעתו של ראש הממשלה בנושא. ראש הממשלה השיב בשאלה 'מה דעתכם בנידון?'".
הגורמים גם ציינו כי "ראש הממשלה הבהיר שהוא תמיד רצה בהרחבה, אבל עד היום זה לא הסתייע. ובכל מקרה, אם תהיה הרחבה נוספת של הממשלה היא תיעשה עם כל המפלגות החברות בקואליציה".
אם הדברים התפרשו כניסיון לנצל את היעדרותו של השר בנט כדי לדון בנושא, הרי שבנט עצמו מסרב להתרגש: "אינני חושש מהצטרפות המחנה הציוני לממשלה. נתניהו יכול לעשות מה שהוא רוצה. אם ילך לשמאל, אנחנו נדע מה לעשות". בסביבתו של השר יודעים לומר שהוא לא יערים קשיים יותר מדי גדולים על צירוף המחנה הציוני, כל עוד מפלגתו לא תיפגע וקווי היסוד של הממשלה לא ישונו.
איך שילוב המחנה הציוני בממשלה יועיל לנושא הסדרת יישובים ביהודה ושומרון? גם בנט וגם נתניהו יודעים שזה עלול להיות גלגל הצלה מצוין לראש הממשלה, שחברי סיעתו טורדים אותו עם כאב הראש מבחינתו שנקרא חוק ההסדרה. השבוע טרח נתניהו לפרגן לשר ישראל כץ, באופן יוצא דופן בעת האחרונה. הוא זקוק כרגע לכמה שיותר מאנשיו בצד שלו. בנט, בינתיים, ממשיך לבקר את ראש הממשלה בנושאים כמו המס על הדירה השלישית, כדי להבהיר את מאזן האימה בין השניים.
ראוי לציין שבצד של הכלה המיועדת, במחנה הציוני, מעדיפים באופן רשמי שלא להתייחס לדיבורים בנושא – עדות לכך שמתחת לפני השטח הסוגיה הזאת עדיין מדוברת.
שובו של המנהיג הגולה
בשבועות האחרונים אנחנו עדים ליותר ויותר נוכחות פוליטית-פרשנית של האיש עם הזקן, אהוד ברק. הוא מגשש, מנסה, מותח ביקורת על כל נושא ועניין, עולה לשידור בכל תחנת רדיו אזורית מדן ועד אילת, ובנסיעה בצמתים מרכזיים אפשר כבר להבחין זמן מה בשלטי חוצות "ברק, אתה חייב לרוץ". ראש הממשלה ושר הביטחון לשעבר, שכבר יצא לגלות פוליטית אחת ושב ממנה, רוצה עוד קאמבק. הוא מנסה לרמוז בכל כוחו: אני כאן ואני רוצה לחזור למרכז הבמה.
יש כבר פרשנים פוליטיים שמתגייסים למענו ומעלים תסריטים אפשריים פחות והזויים יותר על ריצה משותפת עם גבי אשכנזי ובני גנץ, שנחשבים ללהיטים התורנים של המערכת הפוליטית. אפילו שמו של שאול מופז מועלה באוב. אלא שעם אשכנזי וגנץ האדמה חרוכה. אצל אשכנזי מדובר בהרבה יותר ממשקעים או קצת דם רע. השניים הללו נאבקו זה בזה. אני לא משתכנע מהרמיזות שבשביל להדיח את נתניהו אשכנזי יהיה מוכן לסלוח לברק, בהנחה שברק, שיודע לעשות את ההצגה הזאת היטב, יתנצל. מסע ההתנצלויות שלו לפני הקאמבק הקודם היה רחב היקף, רגע לפני שהפנה שוב עורף לאנשיו ועבר להשתמש ביועצים אחרים. סביר להניח שמופז יהיה מוכן לכל קונסטלציה, העיקר לחזור.
ברק מכוון גבוה. בשבועות האחרונים הוא תוקף את ראש הממשלה בנימין נתניהו השכם והערב. פעם על ההסכם הביטחוני, פעם על ניהול היחסים עם האמריקנים, וגם יש לו ביקורת על המצב המדיני.
בל נשכח שהיה מדובר באחד השותפים היותר אמיצים של נתניהו בקדנציות קודמות. נתניהו אפילו נשכב על הגדר לא אחת בשביל ברק, מה שלעולם לא היה קורה מן הצד השני. ברק הוא סכינאי ידוע. תשאלו את אהוד אולמרט, את מפלגת העבודה שממנה התפצל ל'עצמאות' שהתפוררה, אפילו את שלום שמחון שראה את ברק משתמש בו וזורק.
אז מה קרה? ברק, שיש הקוראים לו בציניות "המנהיג הגולה", שבימים כתיקונם מתגורר בארצות הברית, הריח את הדם. הוא מזהה חולשה במפלגת העבודה וחותר להשתלב. מסתבר שיש לו גם קרקע פורייה.
כך למשל חבר הכנסת עמיר פרץ, עוד אחד שספג סכין מטאפורית מברק, מוכן לסלוח. "אהוד ברק הוא אדם רב זכויות אשר מכיר את חולשותיו של נתניהו מקרוב", הוא אומר לי. לטענתו, "הביקורת החשובה שהשמיע עוררה דיון ציבורי חשוב שמחזק את הצורך בהתוויית דרך חדשה למדינת ישראל וגיבוש מחנה רחב עם אג'נדה שתציג חזון חדש לישראל, של שלום וצדק חברתי".
חבר הכנסת איתן כבל נשמע הרבה פחות נלהב: "בכל מה שנוגע לתפיסתי לגבי מפלגת העבודה-המחנה הציוני, אין מצב שהוא יתמודד להוביל את מפלגת העבודה. הוא יכול להיות בהנהגתה, להיות שר ביטחון מטעמנו".
למה אין סיכוי? נראה שהוא מעוניין.
"אין מצב שהוא יתמודד על ראשות המפלגה. יכול להיות שאולי הוא רוצה, אבל אין מצב שהוא יקבל את תמיכת המפלגה, עם כל הכבוד לו. אני מוכן לקבל אותו במקרה הטוב כשר ביטחון ולא מעבר לכך".
יכול להיות שהוא יעדיף לכהן כשר מטעם העבודה, בלי הצורך להתמודד בפריימריז.
"אני בטוח שהוא יעדיף להיות מינוי חיצוני, כי חבר כנסת זה לא בדיוק משאת חייו. להערכתי, עד היום הוא לא יודע מה עושה חבר כנסת".
בעוד במפלגת העבודה, המרכיב המרכזי של המחנה הציוני, ההתלהבות מברק נמוכה באופן יחסי, דווקא ב'התנועה' מאמצים אותו יותר. ח"כ ציפי לבני אף נפגשה איתו בניו-יורק בשבוע שעבר.
ראש הממשלה נתניהו טרח להתייחס לפרובוקציות של ברק, שאמר ש"נתניהו מוביל לפגיעה בביטחון ולמבוי סתום בשם אג'נדה קיצונית עם נגיעה משיחית". באחד הראיונות מארצות הברית הגיב נתניהו והבהיר: "הוא הושלך אחרי קצת יותר משנה גם על ידי מצביעיו. מוטב שלא יטיף לגבי ניהול המדינה".
ח"כ חיליק בר, מזכ"ל העבודה, הגדיר השבוע את הפעולות של ברק כ"ספין". אבל זה לא ספין סטנדרטי. ברק בודק את השטח באופן רציני. מחפש את החור להשתחל אליו, את הוואקום שיוכל למלא. בינתיים הוא לא מוצא כזה. ברק, כרגיל, רוצה ללכת עם ולהרגיש בלי. לקבל משרד ממשלתי וסמכות, בלי לקחת אחריות כלפי המפלגה.
תקציב בזכות השפנים
עיתונאים שקיבלו לאחר ישיבת הממשלה את ההודעה הלקונית של המשרד להגנת הסביבה, לא התרגשו במיוחד מהבשורה שהממשלה אישרה פה אחד תוכנית של השר זאב אלקין להפחתת מפגעי מחלת הלישמניה (שושנת יריחו) בהיקף של 40 מיליון שקלים. הכסף שאושר מיועד לעבודות תשתית שיביאו להפחתת מסלעות וירחיקו מהאוכלוסייה את שפני הסלע הגורמים למחלה הלא סימפטית הזאת.
מה שההודעה הזאת לא ציינה במפורש היא העובדה שהתחלואה המרכזית בשנים האחרונות היא ביהודה ושומרון, ולשם בעצם מיועד חלק לא מבוטל מהתקציב.
"ההחלטה מונה את המועצות הרלוונטיות שבהן יש תחלואה, והן יקבלו את התקציב להתמודדות. זה מתחלק לפי מפתח של מספר חולים וכמות המסלעות ויש תוספת למקומות שהבעיה בהם אקוטית, כמו המועצה האזורית שומרון ומועצת בנימין. הרבה מהתקציב הזה הולך ליו"ש כי זה אזור שבו יש תחלואה רבה והוא דורש טיפול", מסביר השר אלקין.
איך הגעת לטפל בסוגיה הזאת, כשאתה עוד בימיך הראשונים במשרד?
"בימים הראשונים אחרי שנכנסתי לתפקיד, פנה אליי ראש מועצת שומרון יוסי דגן והציג בפניי את הבעיה ואת חומרתה. שמתי את זה במקום מאוד גבוה בסדר העדיפויות התקציבי ושכנעתי את משרד האוצר לתת 40 מיליון שקלים, כשרוב הסכום מגיע כבר השנה, עוד לפני אישור תקציב המדינה לשנתיים הבאות".
ואם כבר אלקין, אני מבקש להשתמש בניסיונו במערכת הפוליטית כדי לסכם את ההתרחשויות האחרונות.
יש לנתניהו מה לחשוש מאהוד ברק?
"לא ממש. ההתנהלות שלו היא פתטית. אהוד ברק כנראה רוצה לשמור לעצמו אופציה לחזור למערכת הפוליטית, לאור קריסת המערכות במפלגת העבודה בגלל ההתנהלות של הרצוג והרצון שלו לזחול לממשלה בכל מחיר. ברק מבין שיושבת עליו גיבנת, בגלל שהוא היה משת"פ של נתניהו במשך ארבע שנים, פירק את מפלגתו שלו והגן על נתניהו בכל מקום. הוא מנסה להיפטר מהגיבנת ולשכנע את הציבור. גם הרצוג לא צריך לחשוש מברק".
אתה ער לדיבורים המתחדשים על אפשרות של צירוף המחנה הציוני לקואליציה.
"אם זה נכון, אני מניח שאני לא אהיה בין הראשונים שראש הממשלה ירצה לעדכן אותם, כי אני ידוע כאחד המתנגדים החריפים לממשלת אחדות כזו. אני חושש שזה ישפיע אידיאולוגית על הממשלה. זו הייתה אחת הסיבות שפעלתי להביא את ישראל ביתנו, כדי להציב אלטרנטיבה. אם לא היינו מביאים אותם הוא היה נאלץ להיכנע לדרישות הרצוג, במחיר אידיאולוגי קשה. לצערי זה לא חסם לגמרי את האפשרות של צירוף העבודה".
אם בנוגע לניסיונות לבער את נגע שושנת יריחו אלקין פעל בצורה הזריזה ביותר שאפשר להעלות על הדעת, נראה שבזירה הפנים ליכודית הוא כבר לא נמצא קרוב לראש הממשלה כפי שהיה בעבר, אבל הוא עדיין גורם מרכזי ומשמעותי. אם לשאול את חברי הליכוד שהרימו והשיקו הרבה מאוד כוסיות בשבועות האחרונים, הדיבורים על אחדות הם בעיקר ניסיון של נתניהו לשמור על מתח פוליטי תמידי. רובם מעריכים שמדובר בעיקר במנוף לחץ על חברי הכנסת ושרי הליכוד. בינתיים הסטטוס-קוו נשאר על כנו.