1
בשנותיו האחרונות זכה שמעון פרס סוף סוף להרגיש אהוב על העם.
אוהביו בשמאל ומעריציו הרבים בתקשורת הרעיפו עליו סופרלטיבים, הפליגו במעלותיו ובנו לו תדמית של אחד מגדולי מנהיגי האומה והתבל כולה.
המחנה השני, זה שבעיניו דרכו המדינית של פרס היא כישלון חרוץ ועקוב מדם, העדיף לשתוק. את הבמה המאוד מוגבלת שהם מקבלים בתקשורת הכללית, בחרו דובריו לשמור לנושאים חשובים יותר מביקורת על העבר וההווה של מנהיג השמאל הקשיש.
בשנות כהונתו כנשיא, הכבוד למדינה ולסמליה הכתיב יחס מכבד כלפיו גם כאשר חלק ממעשיו עוררו תרעומת. האיפוק הזה נעשה קל יותר ככל שהוא הזקין ופעלתנותו המדינית הלכה ודעכה. וכך, כשאוהביו נסחפים באקסטזה של הערצה בעוד מתנגדיו מחרישים, הלכה ונמוגה ההתנגדות הקשה שעורר פרס בשנות פעילותו הפוליטית. כך אפשר היה להתמכר לתחושה כאילו נוצר לגביו קונצנזוס של אהבה.
אילו היה צעיר יותר, האשליה הזאת עוד עלולה הייתה לגרום לו לנסות שוב לקבל מנדט להנהיג את המדינה. למזלו הוא לא ניסה להעמיד את עצמו שוב לדין הבוחר, וכך נשמרה לו תדמית המנהיג האהוב והנערץ ונחסך ממנו מפח נפש נוסף.
2.
בשנות פעילותו כאחד מבכירי הפוליטיקאים בישראל, היחס אל שמעון פרס היה קוטבי. אהבה והערצה מצד אחד, והתנגדות עד כדי שנאה מצד שני. מה גרם לכך? מדוע השמאל אהב אותו כל כך, ומדוע בימין היו רבים שלפחות בשנים מסוימות, עוד לפני האסון של הסכמי אוסלו, ממש תיעבו אותו?
איתרע מזלו של פרס להנהיג את מפלגת העבודה מיד לאחר המהפך הפוליטי הראשון בישראל. 29 שנות שלטון ללא מיצרים של מחנה השמאל הסתיימו עם הצלחתה של קואליציית המיעוטים שכללה את תנועת ז'בוטינסקי, המחנה החילוני הקפיטליסטי, בני עדות המזרח והמחנה הדתי לפרוק מעליה את עול "ההגמוניה הפועלית" של מפא"י והמערך. ציבורים שמאז הקמת המדינה חשו מקופחים, דחויים ובלתי מקושרים במסדרונות הממשל הצליחו לראשונה לכבוש את השלטון.
ארבעים השנים שחלפו מאז המהפך הוכיחו שקואליציית המיעוטים הזאת הפכה לרוב יציב, שזוכה כמעט בכל מערכת בחירות לקבל את המנדט מהבוחר. אבל באותם ימים היה חשש מוחשי שהמהפך הפוליטי, יחד עם תחושת היציאה לחירות שהביא עמו, עלולים להתברר כאפיזודה חולפת, כחלום יעוף. במחנה השמאל התייחסו אל אובדן השלטון כאל תאונה זמנית, טעות של הבוחר שבמהרה יתעשת ויחזור לתלם.
התקווה של השמאל הייתה הסיוט של הימין. בשביל הציבור שהעלה את הליכוד לשלטון, בגין היה מעין משיח, ולכן יריבו פרס נתפס כסוג של שטן. המאבק מול המערך בראשות פרס לא היה עוד קרב פוליטי. בתחושתם של רבים, זה היה קרב מול מי שאיים להחזיר אותם אל הימים הקשים של שלטון מפא"י, בהם כל מי שלא היה מצויד בפנקס האדום של ההסתדרות חש כאזרח סוג ב'. העלבון והזעם של השנים הקשות הללו תורגמו לאיבה כלפי האיש שנתפס כמוביל המאמץ לחדש כקדם את אותם ימים אפלים.
3.
בכך פרס לא היה אשם. לא הוא תזמן את מועד הגעתו לעמדת מנהיג מחנה השמאל. אבל שני מרכיבים נוספים באישיותו הגבירו את האיבה כלפיו: השאפתנות האישית החזקה, והנכונות לדרוך על קווים אדומים בדרך אל היעד.
אם יצחק רבין אמר על עצמו שלגביו ראשות הממשלה היא "אופציה ולא אובססיה", לגבי פרס התחושה הייתה שבהחלט מדובר באובססיה. הוא הזין את התחושה הזאת על ידי הנכונות שלו להתמודד על תפקידים פעם אחר פעם, להפסיד, אבל לא להרים ידיים ולנסות שוב ושוב. כשם שבשנים מאוחרות יותר תואר כמי שלעולם לא יתייאש מלנסות להביא את השלום, כך בשיא פעילותו הפוליטית נתפס כמי שלעולם לא יתייאש מלנסות לכבוש את השלטון.
לשם הגשמת שאיפותיו הפוליטיות, פרס היה מוכן לקנות קולות של ח"כים מהמפלגה היריבה במהלך מפוקפק שזכה לכינוי "התרגיל המסריח" מפי שותפו-יריבו יצחק רבין. כיו"ר האופוזיציה, כאשר פרס התנגד להפצצת הכור הגרעיני בעיראק, הוא פעל באופן שאילץ את ראש הממשלה בגין להורות על דחיית הפעולה לאחר שהטייסים כבר ישבו במטוסיהם.
התנהלותו כשר בכיר תחת ראשי הממשלות רבין ושמיר הותירה תחושה שאין לו בעיה לנהל מדיניות משלו מאחורי גבו של ראש הממשלה הנבחר. שמיר פיטר אותו בשל כך מממשלת האחדות, ואילו רבין הסתפק בנקמה מילולית כשהדביק לו בספרו את הכינוי "חתרן בלתי נלאה".
4.
אותה דבקות בלתי נלאית במטרה היא גם שהפכה את פרס לסמל של תקווה בעיני מחנה השמאל.
אנשים פיקחים ידעו לזהות מהרגע הראשון את הכישלון הצפוי של הסכמי אוסלו. אחרים, תמימים יותר, התפכחו מהאשליה לאחר שהמציאות המרה טפחה על פניה של ישראל במחיר נורא של פיגועים, הרוגים ופצועים – פרי הבאושים של הקמת שלטון המחבלים. אבל הגרעין הקשה של מחנה השמאל סירב בעיקשות להודות בתקלה האסטרטגית הנוראה והקשה לתיקון שיצאה מתחת ידה של ממשלת רבין ופרס. בעיניהם של אלה, פרס הפך להיות נביא השלום ומשיחו. האיש שהמשיך לשאת את דגל "תהליך השלום", להפיח תקוות ולטפח אשליות. ככל שהגדילו לשבחו ולפארו כך הזינו בתוך נפשם את היכולת להיתלות בו כבאילן גדול ולחשוב שלמרות הכול הם צדקו.
הם איתרגו אותו, לא ראו את חסרונותיו ואימצו בחדווה את אימרותיו, סיפוריו ותובנותיו – מנותקות מהמציאות ככל שיהיו. הם דבקו בו כחסידים באדמו"ר. בחירתו לנשיא המדינה בגיל 84, כמו גם פעלתנותו ודבקותו בחזון השלום גם לאחר גיל תשעים, היו בעיניהם כמעשה ניסים - אות ומופת שמוכיח את צדקת דרכם. הם טיפחו את התדמית של פרס אהוב העם ואבי האומה כדי שיוכלו להתמסר לאשליה שגם דרכם הדחויה, דרך אוסלו, עוד תהפוך בעתיד לקונצנזוס.
5.
הזיהוי המוחלט של פרס עם "תהליך השלום" משכיח את העובדה שהיה גם פרס שלפני אוסלו. זה שפעל בשירות המדינה בתפקידים חשובים במשך עשרות שנים. היה מעוזריו הקרובים והבכירים של ראש הממשלה דוד בן גוריון בשנות הקמת המדינה. תרם תרומה משמעותית לביטחון ישראל, להקמת האופציה הגרעינית בדימונה, ליציאה למבצע יהונתן באנטבה, להדברת אינפלציה של מאות אחוזים, ולא פחות חשוב – לביסוס צעדיה הראשונים של ההתיישבות היהודית ביו"ש.
אם בשנות השיא של פעילותו הפוליטית הוא לא זכה למספיק הערכה על כל אלה, באו השנים האחרונות ופיצו את פרס בכבוד רב. תהליך השלום שהוא כל כך מזוהה איתו הפך למציאות מדממת ואפופת עשן, אבל יוקרתו במקומה עומדת ומכל רחבי העולם יבואו להצדיע למדינאי האמיץ ושוחר השלום וללוותו בדרכו האחרונה. יהיו בישראל מי שימצאו בכך עידוד ונחמה.
האיש שכה ערג לתמיכת העם ואהבתו יובא למנוחת עולמים בחלקת גדולי האומה כשהוא עטוף באהדה שזכה לה בשנותיו האחרונות. האיש שמעולם לא נח מרדיפתו אחר אשליית השלום יזכה לנוח על משכבו בשלום ובכבוד.
לתגובות: eshilo777@gmail.com