התחלה: תמוז תשי"ח, תל אביב. ההורים, היו שורדי שואה, והשאיפה הייתה "להמשיך את בית סבא שנגדע". שבעת הבנים (הוא החמישי) נשלחו לתלמודי תורה וישיבות חרדיות, והוא "הכבשה הלבנה". להורים הייתה חנות קטנה לטקסטיל והבית העניק "חום, אהבה וקשר בין הילדים".
דור שני: הסטטוס מתבטא ב"רמת הקשר וההבנה למסע שעברו ניצולי השואה, לשריטות ולכאב. חיינו את זה בבית". אבל לא פחות מכך "ההתפעלות והשגב של 'הפכת מספדי למחול לי'. הישועה שבאה מהמעמקים היא עוצמתית". והמסר החזק שהועבר בבית היה ברור: "ההצלה מחייבת אותנו לשמור את המסורת שהייתה ולהעביר את הלפיד הלאה".
לימודים: שנות היסודי היו בתלמו תורה של החינוך העצמאי 'אוהל יעקב' בשיטות ההוראה של פעם, כלומר הסרגל והפליקים. "הכיתות מאוכלסות, הרבי הוא מרכז העניין, אין שיח בין מורה לתלמידים ואין מעגל של שיתוף".
חטיבה: ההמשך היה בישיבת תל אביב, הגרסה הקודמת של ישיבת 'היישוב'. שם התחילו ניצנים של משהו לא מוסבר. בבית הודו על נס המדינה, אבל נטו לחשוב שיש להמשיך את הדרך החרדית. "בתווך הזה נמשכתי לכיוון הרב קוק. לימים הודיתי לה' שלא ויתרתי".
ישל"צ: "שם פגשתי אור". הקהילה בתל אביב הייתה של חוג חתם סופר. "החגים והשבתות היו משהו כבד. כשאתה מגיע לישל"צ, אתה פוגש אנשים שמחים שהתורה מפעימה אותם וגורמת להם לנגן ולרקוד. הייתי בעננים". באותה עת "כל הרבנים הגדולים היו אברכים צעירים", בהם הרב זלמן מלמד, הרב בלייכר והרב שטיינר. בישיבה לצעירים, שהייתה קטנה, היה יחס אישי וחם, "מציאות מאוד אנושית ומקבלת".
שירות בסְפַר: בגיל צעיר נחשף לידיעה עיתונאית על מקרה אלימות קשה במשפחה. אחרי שבכה במשך שעות, גמלה בלבו ההחלטה לעסוק בחינוך. את השירות למדינה עשה בדרך של הוראה במשך שנתיים בצפת. "בגיל 19 הייתי ר"מ של כיתה. זו הייתה גאווה גדולה, לאו דווקא חיובית, וגם תחושה שאתה מסוגל לעשות דברים, חוויה של הצלחה".
מרכז הרב: הלימוד בישיבה התפרש על פני 10 שנים, שכללו עשרות שיעורים ומפגשים אישיים עם הרב צבי יהודה קוק. הראשון שבהם הותיר רישום עמוק: "הוא קרא לי לשבת לידו, שם את ידו על ראשי ובקרבה גדולה של רב-תלמיד שאל למשפחתי וסיפר לי על משפחת מונק". הרב היה באותה עת בן יותר מ‑80. "הוא אחד המשפיעים על חיי, ממנו למדתי איך צריכה להיראות מערכת יחסים בין רב ותלמיד".
האישה שאיתו: אסתי. היא עסקה בחינוך אך עם השנים, כשהרפואה המערבית הרימה ידיים מהבאת שיפור במצבו של בֹעז, הבן שעוד ידובר בו, היא חיפשה מענה ברפואה האלטרנטיבית. היום היא נטורופתית, ועוסקת ברפואה משלימה.
הברכה: חמישה בנים. משה בן 27 עוסק במחשבים, גבריאל בן 26 נשוי, "היה פורץ הדרך של נישואי מתנדבים בעמותה. לפני חודש נישא הזוג העשירי". הוא עוסק במחשבים בצבא קבע, מתגורר באבני חפץ ואב לשלושה. אריאל לומד בישיבת ההסדר בנהריה, שירת בגולני, בעז בן 21, ידידיה בן 17 לומד בכיתה י"א בישיבת בנ"ע בנתניה. "מלאכי עליון".
ניהול: אחרי הנישואים עברו להתגורר בבני ברק. הייתה שנת הוראה אחת בצייטלין ואחריה מסלול ניהולי של 17 שנים שהחל בבית הספר 'מעלות', המשיך בתפקידים שונים ביב"ע נתניה, ושנתיים בראשות אולפנת שעלבים. מסלול שהשתנה, כמו דברים רבים, בעקבות הגידול של בעז.
בעז: נולד בחג השבועות תשנ"ה. ההיריון היה תקין אבל הלידה הסתבכה, "הוא לא נשם באופן מסודר דקות רבות. המוח נפגע".
הוודאות: "בהתחלה הייתה הכחשה שמחר הוא יפתיע אותנו, אבל לאט לאט היו סימנים ובדיקות לכך שהוא לא כמו כולם". המשמעות הייתה חודשים ארוכים בבית חולים, בסופם ויתרו הרופאים על כך שהוא ילמד לאכול. הוא מוזן היישר לקיבה באמצעות פורמולה מיוחדת.
חיוך: בעז איננו מתקשר בדרכים הרגילות. "הוא מעולם לא הביע משאלה או רצון", אבל הוא כן צוחק ומחייך, "חיוך עוצמתי וממיס, כשטוב לו ונעים לו". בעז נמצא בבית, מלווה על ידי פיליפינית כבר 14 שנה, "וזה מעיד עליה ועל אשתי". בחנוכה הייתה לו קריסת מערכות, ומאז שני אנשים צריכים ללוות אותו כל הזמן.
השאלות: "אשתי קיבלה אותו מההתחלה. היא נשאה אותו ואותי על כפיים". בשנה הראשונה היו לו שאלות גדולות וקשות. "הכרתי ילדים מוגבלים ממבצעים של בתי הספר, אבל זה לא הסתדר לי בחיים. היו לי חלומות על ילדים ומשפחה, פתאום נכנסים הביתה סייעות ורופאים. שאלתי למה זה מגיע לנו". העבודה הייתה לו מפלט. "הייתי בבית בשביל כל מה שהיה צריך, אבל נפשית לא יכולתי".
התאוששות: אחרי שנה המבט התחיל להשתנות. "אתה מבין מה ילד כזה עושה לנו, אתה מגלה מי בת הזוג שלצדה אתה חי, עם התפילות, החיוך והסבלנות. הילד מלמד אותך מה היא נתינה, כי כל אחד משקיע בילד ומצפה לנכדים. כאן אתה משקיע ולא תקבל כלום". הסיסמה בבית היא 'מבועז יצא מתוק'. "הוא עשה לנו בית ספר לחיים", קשר עם הילדים, לכידות, פרופורציות ומידות. "אני אומר לה' תודה. זה גרם לנו לעוף למעלה".
תובנות: "כשרעייתי ואני ראינו את כל הטוב שהילד הביא לנו, הבנו שהילדים האלה הם בלתי רגילים במובן החיובי". הם החליטו לעזור למשפחות שיש להן ילדים כאלה, "ועדיין נמצאים בשאלות ובכאב". המטרה הרחבה יותר היא להשפיע על החברה הישראלית, "להראות שבאמצעותם אפשר ליצור חברה מתוקנת ובריאה יותר". כך נולדה 'עת לעשות'.
העמותה: 'עת לעשות' שחוגגת עשור לקיומה, מחזיקה לאורך השנה שלוש משחקיות, ו‑150 בני נוער חונכים את הילד המיוחד או את אחיו.
פעילויות: לאורך השנה מתקיימים נופשונים באילת, בחרמון ובים המלח. בקיץ האחרון היו חמישה מחנות. בכל חודש מתקיימת שבת בקהילה או במלון, ופעם בשנה מתקיימת שבת לכל המשפחות. פרט לכך יש פעילויות סביב חגים וטיולים, ופעמיים בשנה חלוקת סלי מזון למשפחות נצרכות עם ילד מיוחד.
חיסכון: הוא לא מקבל תשלום על ניהול העמותה והכול התחיל מהבית, ולכן אין בזבוזים ואין הנחות. לפני כמה היה ימים אירוע התרמה לעמותה, "הבן הצעיר שלי שעוד לא מתנדב בעמותה שילם כסף כדי להיכנס".
קומה שנייה: כעת מופנה המבט קדימה. הוא מבקש להביא לשינוי חברתי. הכוונה היא לבנות מודל מוזיאוני שימחיש את ערכם ותרומתם של הילדים המיוחדים. "המקום יביא את האור הזה לבתי הספר, לצבא ולשאר הציבור". הוא רוצה להאמין שהחוויה תהיה מטלטלת ומשפיעה.
אקדמיה: תואר ראשון בתושב"ע מהמכללה בירושלים, תואר שני בתושב"ע מבר-אילן ובוגר היכל שלמה לרבנות.
פולין: המסע הראשון היה כמנהל בשעלבים. המדריך היה הרב אריה הנדלר, "הכהן הגדול". המסע היה "מדהים. הוא פרט על נימים מאוד דקים", ושני אפיקים נפתחו. "העולם היהודי של פעם, שהכרתי אותו מלמעלה" ואחרי הסיור החל להעמיק בו, "והסיפור השואתי, שהוא מאוד דרמטי ויכול לעצב תודעה אצל בני הנוער, בהדרכה נכונה".
הדרכה נכונה: לפני כמה ימים הוא חזר מפולין בפעם ה‑24 כמדריך. "אני חושב שהמסעות הם חשובים. כשעומדים מול אמת, דבקות ועזרה לזולת אתה מתקלף מהרבה קליפות. ביומיום זה בלתי אפשרי".
בית ספר תמר אריאל: במקביל להקמת העמותה הוחלט לפרוש מהניהול והוא משמש רב חטיבה ותיכון ממ"ד בנתניה, "שליחות עצומה להיות מחובר לנערים ונערות בגיל הזה". יש פרגון לבית הספר שמשקיע בתלמידים, והמיקום שלו נוח. "כשאין עליי תואר של מנהל זה מאפשר שיח פתוח על הזהות המסורת והשליחות, ויש מקום נרחב לעשייה".
מסלול: "פעם מאוד אהבתי כותרות של עמידה בראש אולפנות וישיבות". אז ככל הנראה בלי התהליך שעבר והעמותה שהקים הוא היה ממשיך בעשייה חינוכית שכזאת.
ובמגרש הביתי:
בוקר טוב: או שמא לפנות בוקר טוב. קם בחמש להליכה, "משתדל לצעוד עם אשתי". תפילה, ואז אם זה יום בבית ספר – לעבודה; אם לא, אז לימוד של הלכה וחסידות וענייני הבית.
מוזיקה: נטייה לחזנות "מבית אבא" ויש חיבור גדול לר' שלמה קרליבך. בישראלי הוא מעדיף את יהורם גאון וישי ריבו.
שבת: "לא מעין עולם הבא, אלא עולם הבא". כשהוא לא בסמינריון עם תלמידים, או במסע לפולין, הוא לא נותן שיעורים בקהילה ולא מתפזר, "נקי יהיה לביתו". זמן לשיחה עם הילדים על השבוע שהיה ועל זה שיהיה, "וגם לישון קצת".
מאכל: "כרובית עם פירורי לחם".
עתים לתורה: אם הבוקר לא אִפשר, משלים אחר הצהריים לימוד של הלכה תנ"ך וחסידות, ובמהלך השבוע יש גם לימוד עם חברותא.
פנאי: מאוחר בלילה מוציא את הכורסה החוצה, ומביט בשמיים ובדשא, "זה נותן שלוות נפש". אין הרבה בילויי חוץ, אבל יש קריאת ספרים "בתחומי יהדות, חסידות והיסטוריה", ומדי פעם גם סרטים בנושאים האלה.
אחזקת הבית: העוזרת הפיליפינית נושאת בחלק גדול מהנטל. התיק שהוא נושא כולל קניות ועזרה לפני שבת, ו"נותנים כתף איפה שצריך".
מפחיד: "אני חושב שיש פרימה של הלכידות בחברה הישראלית. אנשים מסתכלים על המשבצת שלהם ולא מקבלים זה את זה".
דמות מופת: הרא"ה, "מהפכן גדול מאוד שגאל בתורתו את העם היהודי וראה למרחקים". מעבר לכך "הייתה בו ענווה והכלה למי שהתנגדו לו, והייתה בו אנושיות. אדם מדהים בהנהגותיו הפרטיות".
משאלה: "שיום אחד בֹעז יעמוד על רגליו ויאמר: 'עבדתי עליכם, אבל התנהגתם לא רע'".
כשתהיה גדול: יש הודיה לקב"ה "על העוגנים שאני מתהלך ביניהם בחיי. שליחות חינוכית, שליחות של פולין וחסד". התפילה היא "להמשיך לעסוק בכך עד גיל 120".
ofralax@gmail.com