בשבתות בדרך כלל יש כאן יותר רעש, וילדים ממהרים פנימה והחוצה לקבל סוכריות מהמחלק.
היום כאילו נעלמו מכאן קולות השמחה, ואווירה של שקט מאיים החליפה את כל הכיף. אבא נותן לי יד, ואני נהנה מהריח של הבגד הלבן שלו. אבא הסביר לי שהוא מוציא את הבגד הזה מהארון רק לתקופה הזאת של השנה. השעה מוקדמת, אנשים מתאספים ככל שהדקות עוברות, אבל החזן כבר מתחיל להתפלל בקול במנגינות שאני לא מכיר, ואנשים סביבי מזמזמים איתו במנגינה שקטה שגורמת ללב שלי לרעוד. זו השנה הראשונה שאבא לוקח אותי לתפילה של יום כיפור. אמא אמרה לי מראש שלא יהיו כאן ילדים בגיל שלי, נתנה לי בתיק מלא צעצועים, אוכל ושתייה ונשארה בבית עם התינוק החדש.
הלוואי וידעתי תפילות. אני מנסה להגיד "מודה אני" כמו בגן. אבא מסמן לי להיות בשקט. כולם מסביב מרוכזים בסידור שבידיים שלהם. הזקן עם הידיים הרועדות מסתכל עליי מדי פעם במבט חמור, ואני קצת מפחד.
אני מתיישב ליד הרגליים של אבא, ומקשיב לשירה של החזן ולזמזום של הקהל. הטלית נפרסת מכתפיו של אבא עד מתחת לכיסא ויוצרת לי אוהל קטן. אני נכנס אליו ומסדר סביבי את כל החיות שיש לי בתיק. הגננת בגן סיפרה לנו על השופר, ואני מעמיד את היעל עם הקרניים הגדולות באמצע המעגל.
"למה היא באמצע?" פועה לעומתי הכבשה הקטנה, "אני חלק מעבודת הכהן ביום כיפור. אותי ואת ששת האחים שלי הוא מקריב במוסף!" אני מחייך אל הכבשה הקטנה, ומצרף אותה ואת אחותה לעמוד ליד היעל בעלת הקרניים.
הפר הגדול נעמד ליד הכבשה, ונוהם לעומתי בקול עמוק: "לי קוראים 'פר יום כיפור'. עליי מתוודה הכהן על החטאים ואני עולה קורבן לה' כדי לכפר על כל עם ישראל". אני מביט בו ביראת כבוד. מעמיד אותו לפני היעל.
"אני ואחי שייכים להגרלה הגדולה!" נדחף ביניהם השעיר השחום, "אחד מאיתנו יוקרב לה', והשני ילך למדבר. יקשרו לו חוט אדום, שילבין כשה' ימחל על החטאים של עם ישראל!" נכון. אני נזכר שכך סיפרה גם הגננת. יש לי שרוך אדום בתיק, אני קושר אותו על קרניו המסתלסלות של השעיר, ומעמיד אותו יפה עם שאר החיות.
בהילוך מלכותי צועדים לתוך מעגל החיות האריה והנשר, מזכירים איך ממקומם על הפרוכת שהפרידה בין הקודש לקודש הקודשים, השקיפו על עבודת הכהן ביום היחיד בשנה שבו הוא נכנס לעבוד את ה' בעבודה המיוחדת ליום הכיפורים בתוך קודש הקודשים.
על גבו של השור נוחת התרנגול השמנמן. באנחה שנשמעת יותר כמו קרקור הוא אומר: "כל זה כשבית המקדש היה קיים, יכולנו לדעת שה' סלח לכולנו, והעם יכול היה לשמוע ולראות את הכהן הגדול בעבודתו. מאז שחרב בית המקדש, משתמשים בי כדי לערוך את טקס הכפרות".
מעגל החיות צפוף, ואני נדחק הצדה, מתפלא לגלות שלא רק אני מבקש להיות חלק מהתפילות. אפילו לחיות יש תפקיד ביום הגדול הזה. אולי גם אני יכול להצטרף לתפילה. בלי מילים. כמו החיות. אני מסדר אותן בשורה, ומתכופף לרצפה עד שהראש שלי נוגע בה ומרגיש את הקור שלה. בבת אחת הטלית של אבא נגררת מעליי, ומגלה לי שאבא, וגם המתפללים בכל בית הכנסת עושים בדיוק כמוני. כורעים על הרצפה ומצמידים את הראש על טליתות ומפיות לרצפה.
אבא מלכסן אליי מבט ומחייך.