בזמן שקהילות ישראל השונות ינהרו לבית הכנסת לשמיעת כל נדרי בבתי כנסת יוצאי תימן יאמרו את "יראים שלחוני", פיוט נשכח לרבי ששון הלוי.
קהילת תימן כקהילה המשמרת בבואה נאמנה לתרבות ישראל מוכיחה שוב כיצד פיוט לא מוכר של מחבר לא ידוע מצליח להיכנס ל"פליליסט הפיוטים" בעיצומו של יום הכיפורים, מושך אליו את מרכז הכובד, ודוחק לכאורה פיוטים של משוררים דגולים כאבן גבירול ויהודה הלוי. רשמו לפניכם "יראים שלחוני" לרבי ששון הלוי.
פיוט יפיפה זה שהודפס פעם אחת בלבד במחזור ספרד שהוצא בונציה ב- 1572 הצליח לחמוק מעיניהן של קהילות ישראל השונות. מדובר בפיוט קצר וקליט שבלשון עממית פשוטה ובהירה מביע בצורה עזה ונמרצת את עיקר התוכן הקשור ביום זה - סליחת עוונות, מצבה הדחוק של כנסת ישראל, ותפילתה לגאולה שלימה.
יהודי תימן זיהו את איכותו, אימצוהו אל חיקם ושיבצו אותו במקום של כבוד - רגע לפני תפילת כל נדרי. בכך גילתה יהדות תימן חשיבה עצמאית ויצירתית בבחירת פיוטיה היא איננה מסתכלת רק על שמות גדולים אלה נותנת מקום גם למשוררים לא מוכרים.
המבקר בימים נוראים בבית כנסת תימני אינו יכול להתעלם מהייחודיות של התפילה המלווה לא פעם בבכי וקול זעקה. מנגינות התפילה מדוקלמות ולא מולחנות הם חוזרות על עצמן על מנת שלא נלך שבי אחר הלחן אלה נתרכז בתוכן. בראש שליחי הציבור נבחרו רבני העדה ותלמידי החכמים הם הם שעברו לפני התיבה הובילו את התפילות ונשאו קולם בעד צאן מרעיתם בתפילה המרטיטה את הלב.
תופעת החזנות המוכרת בקהילות אחרות בהם חזן עובר הכשרה מסויימת ולאחר מכן נוסע לקהילות אחרות על מנת לשמש כחזן לעיתים אף בתשלום זרה היתה ליהדות תימן שדאגה לחיבור של בעל התפילה לחברי הקהילה המכיר את הציבור ונמצא עמו בצרתו. בנוסף, בכל בית תפילה תימני מצויים בעלי תפילה הבקיאים עוד משחר נעוריהם. הם הקפידו שלא ליהנות משכר בכל דבר שבקדושה ולא גבו תשלום על חזנות מילה תקיעת שופר שחיטה וכיוצא באלה.