סמל למנהיגות של תורה שמפחדת רק משמיים. הרב אברהם שפירא זצ"ל
סמל למנהיגות של תורה שמפחדת רק משמיים. הרב אברהם שפירא זצ"לפלאש 90

על הציבור הדתי-לאומי ומנהיגיו לגנוז את התקוות להגיע לשלטון.

אם לאחר 50 שנה טרם הוחל החוק הישראלי על לִבה של ארץ ישראל, ואם לאחר שהתברר שיש צורך בהסדרת יישובים נשאר חוק ההסדרה יתום, כשהציבור, שרובו ימני, מקבל את איום הרס מגורי יהודים בארץ ישראל בשלוות נפש, ברור שהאזרח הציוני המצוי רחוק מלהזדהות עם ערכי היסוד של הציונות הדתית.

ולכן, אם השלטון יהווה מטרה עכשיו, יהיה צורך לקפל קצת את הדגל, ועוד קצת לקפל אותו, ועוד – וזה אכן יקרה, ולא רק בנוגע לארץ ישראל.

אפשר בלי זה. החרדים אינם מחפשים שלטון, ולכן אינם מתפשרים כלל בנושאי תורת ישראל ועם ישראל. לעומת זאת, הדאגה להתיישבות בארץ ישראל נופלת רק עלינו. ואם אנחנו מתפשרים או נכשלים, אין אנו ראויים לשלטון אי פעם.

צריך לעבוד כדי למנוע כישלון, אבל גם להשקיע בתבונה בדעת הקהל ובהעלאת רמת הזדהותו בנושא הסכנה להתיישבות.

כעת, רק המשוכנעים מודעים לכך שבית המשפט העליון אינו חוקר בעלות על קרקע, שאין מישהו שטען לבעלות זו, שבית המשפט העליון מקבל עותרים שאינם צד בעתירה. מי חושב על כך שבפסקיו נגד רצון הבוחר בית המשפט עצמו מהווה סכנה לדמוקרטיה, ושהסדרה בכסף או קרקע חלופית מקובלת בעולם וכן אצלנו (ע"ע חוק פינוי-פיצוי), אבל אי החלת החוק הישראלי מונעת מדין עמונה להיות כדין יישובי הבדואים בנגב?

והיה והמאמץ יצליח, וערכי הציונות הדתית יהפכו לנחלת הרוב, השלטון לו ייחלנו יגיע אלינו בצורה טבעית. קיצור דרך עלול להביא לנו שוב "דברים שרואים משם...".

אנו נמצאים כשבוע לפני יום הזיכרון של הרב אברהם שפירא זצ"ל, ואי אפשר שלא להיזכר במאבק דומה, ובאותו מנהיג חסר אמביציות אישיות, סמל למנהיגות של תורה שמפחדת רק משמיים, מי שעוד בהיותו רב ראשי כתב נגד מסירת שטחי ארץ ישראל. הוא נלחם כארי בעד הארץ, והיה מוכן ללא היסוס לספוג קיתונות ביקורת כאשר לדעתו סירוב פקודה הייתה דרך לחזק את צה"ל, למנוע אסון ולהציל את ההתיישבות.

הרב שפירא זצ"ל עמד בלי מורא ובלי פשרות מול התקשורת והמבקרים מבית ומחוץ.

הוא דאג ליישובים אבל גם לעם. ביום העימות בעמונה, כשסיפורי האלימות הגיעו לאוזניו, הוא לא העביר שיעור כללי, דבר שמעולם לא ויתר עליו, מתוך צער על ההרס, אבל עוד יותר על השנאה הגלויה כלפי המתיישבים.

בכפר מימון הרעיון שיהודי יכה יהודי זעזע אותו, ולמרות שרצה שיתנגדו לנעשה באומץ, הזהיר מרגש שנאה לאלה שמפנים, לחיילים.

נלך לאורו, ניאבק, נזכור ונתגעגע.