עליזה לביא
עליזה לביאצילום: מאיר בולקה

רבות נכתב ודובר על האיש שידע לחשוב בגדול, לחלום בגדול, ולא התבייש להישאר אופטימי נגד כל הסיכויים.

רבות דובר על התרומה הביטחונית האדירה, על התעשייה האווירית ועל דימונה, על קדש ועל אנטבה, על העלייה והקליטה ועל הצלת הכלכלה.

אני רוצה לדבר גם על הרוח. על שמעון פרס שאהב ללמוד ולדעת, שאהב יהדות, את המקורות ואת מה ששלנו, שהסקרנות הובילה אותו מן הרגע שהשקים בבוקר ועד הרגע שנעצמו עיניו.

לפני שנים אחדות ביקשה ממני בתו הבכורה, ציקי, לקיים ערב לימוד לזכרה של סוניה בשלושים למותה. ציקי אמרה לי שאבא שמעון לדעתה לא תמיד מתחבר לאירועים כאלה, אבל חשוב לה שנעשה ערב לימוד למען אמה, וכך עשינו. במהלך הערב, עודנו מדברות, שואלות ולומדות, נפתחה הדלת. הנשיא פרס צעד לעבר השורות הראשונות והתיישב. הוא ביקש מיד טקסטים ומקורות, והצטרף אלינו לערב ארוך של לימוד ושיח משותף. לשמחת כל המשתתפים הוא גילה עניין רב והתחבר מאוד.

כך היה גם בפעמים שבהן נפגשנו, וזכיתי להעניק לו שניים מספריי. וכאן נחשפתי למרכיב נוסף בדמותו של נשיאנו. לא רק המדינאי, איש החזון והמעש. אלא גם איש הרוח, המתעניין במקורות, בתפילה, בתרבות ובשפה, וכן, גם בעולמן ובכוחן של נשים. פרס האמין ביכולתן של נשים להוביל ולעשות, וראה בהן חלק בלתי נפרד ממסעו האלמותי לשיפור פניה של האנושות. בפגישתנו, סיפר לי פרס שכשהנשיא אובמה שאל אותו מתי יגיע השלום במזרח התיכון, הוא השיב לו שכאשר ילדים יגדלו בסביבה שוויונית יותר, שבה גם נשים מובילות בחינוך ובתעשייה, ייפתח הפתח לעולם שוויוני שממנו יצמח גם השלום.

פרס היה מיחידי הסגולה שבדמותם ובצלמם נכתב סיפורה מעורר ההשראה של מדינת ישראל. איש שחלם בגדול ועשה בגדול, שראה למרחקים ארוכים וצעד אליהם, מונחה בידי חזון אמיץ ואופטימיות שלא יודעת גבול.

קל מאוד יהיה לזכור אותו, נצטרך רק להרים עינינו ולהתבונן בתרומתו לבניין האומה שכה אהב. נזכור אותו בזכות המעש והחומר הרב שהותיר אחריו. אבל גם בגלל הרוח.