תקופת נשיאותו של פרס הייתה עידן של התפייסות כפולה: פרס התפייס סוף סוף עם העם שלא רצה בו כמנהיג מדיני, וגם העם התפייס עמו. הוא רצה להיות נשיא של כ‑ו‑ל‑ם.
עם זאת, אי אפשר להתעלם מהניצול השערורייתי, המגלומני, של תקופת נשיאותו, שהפכה את בית הנשיא למשרד חוץ ב'. תקופתו בבית הנשיא התאפיינה בבזבוזים חסרי תקדים, עד כדי ניפוח תקציב בית הנשיא בתקופתו לתקציב הנשיאותי השלישי בגודלו בעולם. בכניסתו לבית הנשיא עמד תקציב הבית על 24 מיליון שקלים, ובימיו התנפח התקציב ב‑230 אחוזים, ל‑56 מיליון.
עד שהגיע לבית הנשיא, נחלקו חייו לשניים: התקופה הלאומית, שבה פעל מתוך דאגה עמוקה לעצם קיומם של העם והמדינה ולעתידם (רכש ביטחוני, דימונה, התנחלויות ועוד); ותקופת האגו, שבה דאג קודם כול לשמעון פרס.
בוודאי יימצאו הסברים רבים למהפך הקוטבי הזה - מדימונה לאוסלו; מנץ פוליטי ליונת שלום; מהתנגדות להפיכת יו"ש ל"יודן ריין" לכניעה בפני רב המרצחים ערפאת והבאתו מתוניס. הנה הצעת הסבר נוסף לפניית הפרסה שלו: האגו והתסכול.
שמעון פרס אהב מאוד, ללא ספק, את מדינתו ואת עמו, אבל יותר מכך אהב את עצמו. הוא האמין שנועד לגדולות, אבל תמיד ספג מפלות כואבות בקלפי. הייתה דיס-פרופורציה בין ההערכה העצמית שלו ובין ההערכה של העם אליו. הוא לא הבין כיצד העם אינו מכיר בגדולתו, ותמיד בוחר במישהו אחר: פעם רבין, פעם שמיר, פעם נתניהו.
הלוזר הנצחי (ששדרינו הפכוהו לאחר מותו לאבי האומה, שמש העמים) הבין שאין לו מה לצפות מן העם היושב בציון. מה נותר? לקושש הכרה בינלאומית. איך מגיעים אליה? שבירה שמאלה הייתה מבחינתו המתכון לתהילה עולמית. כך זכה בפרס נובל. לצערו הוא לא הגיע לפסגה גבוהה מן הנובל, שגם היא כיכבה בחלומותיו – כהונת מזכ"ל האו"ם.
מנחם רהט
עיתונאי, המשנה לעורך 'מצב הרוח'