שוב חוזרות השמועות על ניסיון להקים "ממשלת אחדות" עם לבני והרצוג, תוך הרעפת שלל תיקים על המחנה הציוני.
המטרה: להרתיע את הבית היהודי מפני התעקשות ואיומי פרישה סביב נושא עמונה או כינוס ועידת שלום. גם אם ההכחשה הנמרצת של הרצוג אמינה, השמועות יוסיפו לרדוף אותנו - לא בגלל עמונה או נושא עקרוני אחר, אלא משום שמדובר בברית בין שני ראשי מפלגה שהם בעלי אינטרס עליון למנוע הליכה לבחירות.
בהתמודדות האחרונה בתוך מרכז המפלגה הצליח הרצוג לבלום את יחימוביץ', אבל הקדמת הבחירות לכנסת תביא לסופו את קרב הבלימה שלו נגד בחירות פנימיות בעבודה על תפקיד היו"ר. בעבודה ערים לתוצאות סקרים כמו זה שהתפרסם ב'מעריב' ערב ראש השנה, שבמקרה הטוב העניק למחנה הציוני עשרה מנדטים, ובמקרה שתתמודד רשימת "פסק זמן מהחיים הפוליטיים" של גדעון סער ובוגי יעלון פלוס כחלון, הותיר את המחנה הציוני עם שבעה מנדטים בלבד.
בהתמודדות ראש בראש נתניהו אמנם עדיין מביס כל מנהיג אלטרנטיבי, אבל הפער הכי גדול לטובת נתניהו נרשם במקרה שהוא מתמודד מול הרצוג, בתוצאה המבישה של 55 מול 19 אחוזים. ברור שבהנהגת הרצוג אין למחנה הציוני סיכוי בבחירות - לא מול הליכוד, וגם לא מול יש עתיד בקרב סביב מי יתלכד גוש השמאל. בפעם הקודמת השמאל התלכד סביב הרצוג, ואילו הפעם הוא צפוי להתלכד סביב לפיד, מהסיבה הפשוטה שלפיד נראה כמי שמסוגל להביס את נתניהו.
נתניהו אף הוא אינו יוצא טוב מהסקר, המצביע על ירידה לליכוד ועלייה לבית היהודי ולליברמן - דבר שיקשה עליו להרכיב קואליציה תוך שמירה על שלום בית בתוך מפלגתו. אבל הדבר המעניין בסקר הוא השפעת מפלגת פסק הזמן על התוצאה. כניסתה של המפלגה הווירטואלית לזירה בקושי פוגעת בליכוד, אבל דווקא את לפיד היא מורידה מ‑27 מנדטים ל‑21. המפלגה החדשה, שהיפותטית תכלול את משה כחלון בברית נפגעי נתניהו, תבלע את כל המנדטים של כחלון. אולם היא לא פוגעת במאגר של הבית היהודי, שבשתי האופציות נותרת עם 14 מנדטים.
מפלגות על הנייר, שאינן חייבות להגדיר מצע ואפילו לא את זהות המנהיג, תמיד כיכבו בסקרים, ולכן יש מקום לספקנות. אבל אין מקום לספק שמסגרת כזאת קום תקום, לא רק משום שיעלון הבטיח לרוץ במסגרת חדשה, אלא גם מפני שמבחינת סער זו האפשרות היחידה, לאחר שנתניהו הקדים וחסם את ההתמודדות על הנהגת התנועה. אין טעם שסער יחזור לליכוד רק כדי להכריע מי יהיה מספר שתיים בהתמודדות בינו לישראל כץ וגלעד ארדן. סער כבר ניצח בהתמודדות כזאת בעבר, והניצחון הזה רק עודד את נתניהו להצר את צעדיו.
אם מגמת הסקר נכונה, הופעתו של סער אינה מחלישה את הימין אלא מחזקת אותו, ובכך שומטת את טיעון המחץ של נתניהו שמי שמצביע נגדו מחזיר את השמאל לשלטון.
כשזה מצבם בסקרים, להרצוג ולנתניהו יש אינטרס משותף לדחות את הבחירות ככל האפשר.
פרס הריאלי, אובמה החולמני
גולדה מאיר אמרה פעם: עדיף תקשורת רעה על הספד טוב. אבל גולדה הייתה כידוע נוקשה ללא תקנה, גם כאשר המסמכים הרשמיים הוכיחו את ההפך. לעומת זאת, שועי עולם ובראשם הנשיא אובמה הגיעו לישראל כדי להעניק הספד טוב לשמעון פרס ז"ל, והתקשורת ממש התמוגגה. לקשיי הבנה כמונו, אותה תקשורת דאגה לחדד שההספדים מוענקים כשי לישראל של פרס, ולא חלילה לישראל המיוצגת על ידי נתניהו. בתוך השמחה, נשכחה העובדה שמחלקת המדינה האמריקנית טרחה להדגיש שאמנם אובמה הספיד בירושלים, אבל בכל זאת ירושלים אינה שייכת למדינת ישראל - אפילו לא הר הרצל.
בהספידו את פרס שיבח אובמה את חברו היקר, כלשונו, שהוא לא השלים עם העולם כפי שהוא, אלא ביקש לעצב עולם כפי שהוא צריך להיות. לנשיא לשעבר קלינטון הייתה קביעה שונה: פרס לא היה פנטזיונר, אלא הבין בדיוק מה שהוא עושה. למרות הנטייה לראות בפרס פנטזיונר, קלינטון צדק לגבי אוסלו, ופה יש בידי ללמד זכות על הנפטר.
התקופה שבה הסכם אוסלו הגיע לעולם - וביל קלינטון הגיע לבית הלבן - הייתה שונה מעולמנו הנוכחי במאה ושמונים מעלות. סדאם חוסיין זה עתה ספג תבוסה מוחצת וגורש מכווית. חלום הפאן-ערביזם נופץ במלחמת המפרץ הראשונה, ועליונות ארצות הברית הוכרה ללא עוררין, עד כדי כך שהפרשן המוערך צ'ארלס קראוטהאמר המציא את המונח "עולם חד קוטבי" ובישר לישראל ש"הפעם האימפריה הרומית עומדת לצדכם".
סין ורוסיה ישבו בשקט כאשר הקואליציה האמריקנית רמסה את צבא סדאם. ברית המועצות זה עתה התפרקה יחד עם כוחה הצבאי, וסין עדיין הייתה בתחילת המסע שלה לעוצמה כלכלית ולאחר מכן צבאית. האיחוד האירופי הפך לאירופה ללא גבולות וצעד בבטחה לאיחוד מטבע. במצב הזה, אדם סביר היה עשוי להמר שזוהי שעת כושר לפריצת דרך מדינית, כאשר קונים את ערפאת וגם את מלך ירדן חוסיין במחירי רצפה, לאחר שתמכו בסדאם. טעותם, כמו של אחרים, הייתה במחשבה שהגענו לקץ ההיסטוריה והמציאות החדשה תישאר לנצח. לעומת זאת, בעיני מי שמאמין שארץ ישראל שייכת לעם ישראל, הסכם אוסלו היה ויתור על עצם השייכות הזאת.
דברי ההספד של אובמה לפרס יאים יותר כהספד על הממשל שלו. אובמה ביקש ליצור עולם כפי שצריך להיות ולא כפי שהוא, ויצר מציאות הרבה יותר גרועה. זה התחיל עם נאום קהיר והניסיון להחליק את ההיסטוריה והמציאות. הגישה צברה תאוצה לנוכח האביב הערבי ועם המדיניות רבת הסתירות בסוריה. לולא קלינטון ורעייתו היו זקוקים לתמיכת אובמה בבחירות, ביל היה מרשה לעצמו לסכם את מדיניות החוץ הנוכחית של אובמה, כפי שסיכם בלשון בלתי זהירה את הישגו הגדול במדיניות פנים: "זהו הטירוף הגדול ביותר".