מאיר ברטלר מארח את בני פרינץ, מנכ"ל הגרעין התורני בלוד
חוות יישוב הדעת
"תודה שהפגשתם אותנו", כך נפרדים מאיתנו מאיר ברטלר ובני פרינץ כשאנחנו נפנים לעזוב את חוות יישוב הדעת בתום הריאיון.
הם ימשיכו לדבר גם אחרינו, ואם נוער לודאי יעשה שבת ביישוב הדעת, או אם משפחות החווה יגיעו להתנדב עם אנשי לוד, אזי הקרדיט שמור כנראה למפגש הראשוני הזה בין השניים. "עוד ייצאו מפה שיתופי פעולה", הם מחייכים. אבל בשעתיים שקדמו לחברות החדשה, ניהלו השניים שיחה נוקבת שבסופה קבע פרינץ: "אני מרגיש שאנחנו פשוט מדברים בשפה אחרת, במינוחים שונים. צריך לעבד את זה, אבל זה מעניין".
"העיר עושה לי כאב ראש"
לא צריך להתאמץ יותר מדי כדי לעמוד על הפער בין נער הגבעות שהפך לפעיל התיישבות, ובין מנכ"ל הגרעין התורני בלוד – הגרעין הגדול ביותר בארץ, לשעבר מזכ"ל תנועות 'עזרא' ו'מעגלים'. פרינץ מגיע ברכב עירוני שמיטלטל בין שבילי החווה הבלתי סלולים. הוא מציג הופעה מגוהצת ומסודרת כשברטלר, עטוי רעמת שיער בהירה וכיפת גבעונים אופיינית, יוצא לקבל את פניו. בשביל פרינץ זהו ביקור ראשון ביישוב הקטן במזרח גוש שילה, המונה 15 משפחות. למעט גיחה קצרה של שנת מגורים באבני חפץ, פרינץ (40) עשה את שנותיו בין פתח תקווה ללוד, בה הוא מתגורר בעשור האחרון. "נראה לי מפחיד לגור פה", הוא מסביר, "שכונת הרכבת בלוד לא מפחידה אותי, אבל נסיעה בחווארה כן. פרט לכך, אני לא רואה את עצמי חי בגבעה, כי אני צריך להרגיש שאני מניע דברים, ובמקום שקט כזה אני חושב שאחרי כמה חודשים הייתי יוצא מדעתי. אני צריך מקום שקורים בו דברים".
ברטלר מצדו, גם הוא אינו מחסידיה המושבעים של העיר הגדולה. "כשאני נכנס לעיר כואב לי הראש. כשאני נוסע לתל אביב, אני לוקח איתי אקמול", הוא אומר ברצינות גמורה. "המגורים בעיר דורשים מסירות נפש לא פשוטה". לולא ההרחקה המינהלית שאילצה אותו לעבור לתקופה לירושלים (שכונת ראס אל-עמוד, אם תהיתם, בעיצומו של חודש רמדאן סוער, מה שגרם לכך ש"בשב"כ שקלו להחזיר אותי הביתה"), הרי שיותר ממחצית מתוך 30 שנותיו היו מעברו השני של הקו הירוק. "נולדתי בשיכון חב"ד בלוד", הוא מפתיע וסוגר מעגל עם פרינץ, "אבל עזבנו לחשמונאים כשהייתי בן שלוש". מגיל 14 הוא ביישוב הדעת, הוא נישא ובנה בה את ביתו, ושם הוא מגדל את חמשת ילדיו. הוא ממשיך להיות פעיל התיישבות הן במאחזים חדשים והן ביישוב הדעת. הפרויקט האחרון שלו הוא היאחזות 'מלאכי השלום' במקום הרצח של מלאכי רוזנפלד ושולי הר מלך הי"ד על כביש אלון. במקביל הוא גם חבר פעיל במרכז הליכוד.
אבל מאחורי ההעדפות האישיות של השניים באופי מקום המגורים, עומדות גם אידיאולוגיות שונות בתכלית. דומה שברטלר ופרינץ מייצגים היטב את שני הדגלים האידיאולוגיים-משימתיים שביניהם מפוצלת כיום הציונות הדתית: הגרעינים התורניים מול ההתיישבות ביהודה ושומרון, או אם תרצו – עם ישראל מול ארץ ישראל.
בתור התחלה, תסבירו לנו מדוע בחרתם דווקא במשימה שלכם ולא באחרת.
ברטלר: "קודם כול, זה לא סותר. אפשר לגור בלוד ולסייע להתיישבות ביו"ש, או לגור ביו"ש ולסייע ללוד. המשימות משני הצדדים חשובות". הוא מספר על מתנדבים מלוד ("לודאים אסלים", כהגדרתו) שמגיעים בעזרת פעילי הגרעין לשמירות במסגרת ארגון 'השומר יו"ש'.
לגופם של דברים, ברטלר מותח את קו התעדוף האידיאולוגי בגבולה של הריבונות הישראלית: "המטרה שלנו היא שתהיה כאן ריבונות ישראלית כמו בלוד ובנגב. נכון שגם שם יש משימות, אבל ריבונות ישראלית זה דבר הכרחי ששם כבר קיים וכאן עדיין לא, ולכן הנוכחות שלנו פה יותר חשובה". ברטלר מצטט מדברי הרב חרל"פ, לפיהם הכול מתחיל מארץ ישראל. "כשאנחנו בונים פה יישוב, אנחנו מחזקים את האחיזה של עם ישראל גם בעכו ובלוד". אבל מימוש הערכים כרוך זה בזה, הוא מדגיש: "המטרה היא להגיע לבניין של עם ישראל בארצו. זה לא יקרה אם נאבד את יו"ש, או את עכו ולוד. אי אפשר בלי זה או בלי זה". אגב כך הוא מזכיר שרבים מראשוני הגרעינים, כולל בלוד, הגיעו מעומק ההתיישבות, מה שמוכיח את הקשר ההדוק בין שני הערכים.
פרינץ: "לפני הכול, הגרעין בלוד לא קשור לערבים. הוא לא שם", הוא מחדד על רקע השיחה שהתפתחה קודם, בה הביע ברטלר את הערכתו למגוריו של פרינץ בעיר מעורבת, על החיכוכים הכרוכים בכך. "אני משתדל לא להשתמש כלל במושג עיר מעורבת. אמנם התפיסה שלהם היא כאילו המתנחלים הגיעו לעיר, אבל בשכונת רמת אשכול, למשל, שרובה ערבית, יש הרבה שיתופי פעולה במבצעי שיפוץ וכדומה".
כהמשך ישיר לתפיסה הזאת, הוא מגדיר את המשימה הערכית שבחר לעצמו בניגוד למושג המקובל, ואולי האפולוגטי משהו, "התנחלות בלבבות": "אני לא הלכתי להתנחל בלב של אף אחד. באתי לקדם עולם ערכי שאני מאמין בו ולחיות עם אנשים אחרים. אנחנו לא המעוז הקדמי של ההתיישבות, שממוקם בלוד. אנחנו מנסים ליצור משהו אחר".
את אותו "משהו אחר" חוו פרינץ ורעייתו בשבת הקליטה הראשונה בלוד: "כשחזרנו מהשבת הזאת, אמרנו לעצמנו: זה כל כך שונה מאיתנו, לא מסתדר לנו להיות שם. אבל אחרי כמה חודשים, כשעברנו תהליך עם עצמנו, קלטנו שזו בדיוק הסיבה שבגללה אנחנו צריכים להיות שם. הבעיה של החברה שלנו שהיא חיה בקבוצות סגורות. בלוד אני גר בבית שלכל כיוון יש חלק מעם ישראל: שכן ערבי, שכן ש"סניק, רוסי, חילוני ומישהו מהגרעין. הגענו לעיר כדי לחזק אותה, אחרי שהמדינה התייאשה ממנה, וגם לייצר שם עולם תוכן של זהות יהודית, ערכים ואמונה. בעיניי, לחיות עם אנשים שונים ממך זה דבר חשוב".
במסגרת העשייה בלוד, פרינץ ואנשיו מקיימים פרויקטים סביב מעגל השנה והיהדות לכלל התושבים. "אני לא אוהב את הביטוי להחזיר בתשובה, אבל מעניינת אותי הזהות של האחר, החיבור שלו לערכים. המשימה היא לחבר אותם לזהות היהודית שלהם, שחנוכה זה לא רק סופגנייה אלא גם גבורה יהודית. אני חי ופועל סביב זה, יש המון ביקוש. צריך לזכור גם שרוב עם ישראל לא נמצא ביו"ש. אנחנו יכולים לרוץ קדימה, ומיליוני ישראלים לא איתנו".
"לא כולם הלכו לייבש ביצות"
מאיר, איך אתה מחבר את ארץ ישראל לעם ישראל בלי להיות איתו בפועל?
"אני מסכים עם התפיסה של בני, רק שדרך הפעילות שלי היא שונה. אי אפשר לחבר את עם ישראל לערכים של עוז, גבורה וערבות הדדית בלי מערת המכפלה ותל שילה. פה ערש ההיסטוריה שלנו, האבות שלנו. אי אפשר להחזיק בערכים האלה מול העם בלי שיש מולם משהו מוחשי", הוא טוען, ומציין את המהפך האסטרטגי שחל בשנים האחרונות בהתיישבות, והביא אלפים רבים מרחבי הארץ ומאוכלוסיות שונות לבקר באתרי המורשת מעבר לקו הירוק. "אני גם חושב שעם ישראל הרחב אוהב את ארץ ישראל, אפילו השמאל הקיצוני, עמוס עוז למשל. מאז קום המדינה התחברנו דרך הבסיס של ההתיישבות, זה חיבר אותנו מחדש בשונה מהקהילות בגלות. ארץ ישראל היא זו שיכולה לחבר את כולנו, להתנתק מהמגזריות".
אבל דווקא ההתיישבות ביו"ש מאוד מגזרית.
"היא פחות מגזרית מרוב הגרעינים. בגרעין בלוד בסוף אתה חי בבניין שכל השכנים הם כמוך. דווקא בגבעות, בשונה מיישובים, שינו את נושא ועדת הקליטה. כל יהודי שבא ורוצה ליישב את ארץ ישראל – יתקבל גם אם הוא שונה, לא משנה מה המגזר שלו". ברטלר גם מזכיר שאחוזים גבוהים מהמתיישבים עצמם אינם חובשי כיפה: "תושבי רימונים ואריאל לא שונים מתושבי לוד ובת ים".
בני, טוענים שמי שבוחרים לגור בגרעין עושים זאת מטעמי נוחות ולא אידיאולוגיה צרופה.
פרינץ לא מכחיש, אבל מבהיר: "אידיאולוגיה בלי נוחות וחיים נורמליים – קשה לה להצליח. גם מי שבא ליישוב משלם מחירים מצד אחד אבל יש לו נוחות מצד שני. נוח לנו לדמיין מציאות שבה מישהו מרים דגל ורץ על הטרשים וסובל. אבל המציאות יותר חזקה. האם לפני מאה שנה כולם הלכו לגור בביצות? אגב, גם בתוך לוד כיום יש פערים בין מקומות שונים. מי שמחנך את הילדים בעיר, מתמודד בה עם תופעות שצריך להתמודד איתן בפארק או ברחוב, אפשר לשאול מה אחוז האידיאולוגיה בתוך זה. אבל זה שיש שם מסה קריטית, זה עצמו דבר חשוב".
לסיכום, אתם רואים אפשרות ליצור נקודת חיבור בין שתי הקבוצות האידיאולוגיות הללו – המתיישבים ואנשי הגרעינים?
פרינץ משיב בסיפור: "בתחילת הקיץ נסענו חמישים משפחות מהגרעין להתארח בקריית ארבע, כדי להביע הזדהות ולחזק את התושבים בעקבות גל הטרור שם. היה מאוד מיוחד, ונוצר שיח בין המבוגרים. אבל האירוע הסוער היה דווקא המפגש של הנוער. מי שהעביר להם את הפעולה שאל מה יותר חשוב, לגור בלוד או בקריית ארבע. בנס לא היו שם מכות. הם יצאו באמצע הלילה בצעקות: לכם לא אכפת מארץ ישראל, לכם לא אכפת מעם ישראל. אני חושב שהחיבור הוא משימה לא פשוטה, אבל זה צריך לבוא משני הצדדים. לא יכול להיות שהמתיישבים יבואו לראות את לוד רק במשאל המתפקדים, וגם לא שאנחנו נבוא לתמוך בהם רק ברגעים הקשים שלהם. איך זה יקרה? שאלה מצוינת".
ברטלר קצת יותר אופטימי. הוא מספר על פעילויות התנדבותיות של נוער היישובים בערים, ומאידך מתנדבים שמגיעים ליו"ש. הוא מדבר על אנשי יישובים שהגיעו לרמת גן או ליפו כדי לפעול בהן, וגם על ארגוני חסד כמו 'פעמונים' ו'מקימי' שצמחו בהתיישבות וכיום נותנים מענה למשפחות נזקקות בכל הארץ. גם הבחירה שלו ללכת למרכז הליכוד נועדה ליצור חיבור בינו ובין מגזרים שונים, "וכשאני מסתובב בלוד, אני מקבל המון תמיכה. שומעים עלינו בערוץ 2 ואומרים: בוא, תעיף את הערבים מפה". את דבריו הוא מסכם במסר שחוזר בדבריו לאורך השיחה כולה: "בסוף צריך לזכור ששני הדברים צריכים לבוא יחד ואם ננתק אחד מהם – נחטא לאמת. אני אומר את זה כלפי כולם. אני חושב שאם בהתנתקות אנשים אמרו 'קיבלנו בומבה' והסיקו מכך שיש דברים חשובים יותר מהתיישבות, לדעתי יש בזה פספוס גדול. הדברים חייבים לבוא יחד".