שנת תש"ס הסתיימה בשורה של מינויים חשובים: שלמה אהרונישקי מונה לתפקיד מפכ"ל המשטרה, הרב ישראל וייס הפך לרב הצבאי הראשי, ופול ניומן בן ה‑75 קיבל את תפקיד באטמן.
בדיוק, זאת לא טעות: כוכב הקולנוע האמריקני אמור היה לגלם את דמותו המבוגרת של ברוס ויין בגרסה קולנועית חדשה לקומיקס הידוע. בסופו של דבר הפרויקט נפל, מלחמת הטובים ברעים בעיר גות'האם נדחתה עד להודעה חדשה, ובמקומה קיבלנו מלחמת רעים בטובים ברחבי ארץ ישראל.
דפדוף בעיתונים של חגי תשס"א, ימי האינתיפאדה השנייה, מעלה תמונה מבהילה של ריק מנהיגותי מתמשך בצד הישראלי. ממשלת אהוד ברק נתפסה לא מוכנה, ומה שחמור יותר – המשיכה להאמין בקונספציית הפרטנר גם כשזאת התרסקה לה בפרצוף. לאורך ימים ושבועות לא ידעה הממשלה כיצד להתייחס להנהגת הרשות הפלשתינית. היא נאחזה בהבנות קמפ דייוויד, המשיכה לשאת ולתת עם יאסר ערפאת, והותירה את גורלו של החייל מדחת יוסף בידיו הרעות של בכיר הרשות ג'יבריל רג'וב.
הבלבול, כפי שהשתקף מכלי התקשורת, לא שלט רק בדרג הפוליטי. כשהטלוויזיה הצרפתית פרסמה את צילומי מותו-כביכול של הילד מוחמד א-דורה, בכירי הצבא – ובעקבותיהם ברק – מיהרו לקחת אחריות. אגב, לא כולם. יאיר נווה, שהיה אז מפקד אוגדת עזה, שלל את האפשרות שהילד נורה בידי חיילי צה"ל. "בדקנו היטב את הסרט. על פי הזוויות קשה להניח שכוח שלנו הוא שירה עליו", צוטט נווה ב'מעריב' למחרת ראש השנה. אבל יומיים מאוחר יותר לקח צה"ל את האשמה על עצמו, במה שנראה כיום ככניעה בלי מאבק לתעמולת השקר הערבית.
מול הבלבול הזה עמדו בכירי הרשות ועשו מאיתנו צחוק פעם אחר פעם. ערפאת נפגש עם ברק אך סירב לחתום על הסכם הפסקת אש. ג'יבריל רג'וב התלונן שלא הודינו לו מספיק על פינויו המאוחר של מדחת יוסף, והמשטרה הפלשתינית אפשרה להמון משולהב להרוס את קבר יוסף המפונה – בניגוד לסיכום מוקדם עם ישראל. לאט מדי, ובאופן חלקי מדי, הבינה גם צמרת המדינה עם מי יש לנו עסק. "אני לא משוכנע שיש פרטנר לשלום", אמר ברק בנימוס בריטי אחרי עוד פגישה מאכזבת עם הראיס.
גם הציבור, שרק שנה לפני כן העלה את ברק לשלטון, הפגין בלבול נוכח המצב החדש. לפי סקר של 'גאלופ' מערב יום הכיפורים, רוב הציבור חש חרדה וחוסר ביטחון אישי, אבל יותר משני שלישים ממנו עדיין תמכו בהמשך "תהליך השלום". לפי אותו סקר, אהוד ברק היה מפסיד בבחירות לבנימין נתניהו – אז אזרח מודאג מן השורה – אך עדיין היה מנצח את אריאל שרון בפער של חמישה אחוזים. ארבעה חודשים חלפו עד שגם הציבור קלט את גודל החרפה וסידר לברק תבוסה מוחצת מול שרון בתוצאות האמת.
בתקשורת הישראלית לא ממש ידעו מה לעשות עם האינתיפאדה החדשה. חלק מהעיתונאים האשימו את מנהיג האופוזיציה בהצתת האש, בגלל עלייתו להר הבית, אבל הם בעיקר שידרו היסטריה והתחננו להציל את התהליך המדיני. רגע המפנה הגיע שלושה ימים לאחר יום הכיפורים, כשהמון ערבי ביצע לינץ' בשני חיילי מילואים של צה"ל בתחנת המשטרה הפלשתינית ברמאללה ובחסותה. הרצח והשחתת הגופות, שנקלטו בחלקם בעין המצלמה, השפיעו זמנית אפילו על עיתונאי השמאל. "בני שיחנו נחשפו במלוא כיעורם הרצחני", כתב רון מיברג, "את שעשו לנו אתמול הפלשתינים לא נשכח ולא נסלח".
הגמגום של ברק מול הטרור הערבי, השיחות שלו עם ערפאת וההתעקשות על קמפ דייוויד לא עזרו לו במישור הבינלאומי. נשיא צרפת שיראק האשים אותו בשיתוף פעולה עם עליית שרון להר הבית, ומועצת הביטחון גינתה את ישראל פה אחד, כשהנשיא הידידותי ביל קלינטון בוחר להימנע בהצבעה. דווקא הילארי קלינטון, מכל האנשים, העבירה ביקורת פרו-ישראלית על בעלה. "לדעתי זה היה משגה לא להטיל וטו על ההחלטה", אמרה אז, "זוהי החלטה לא מדויקת וחד צדדית... לדעתי האחריות לנעשה בשטחים מוטלת בכלל על ערפאת". היו ימים.
בניגוד לציפיות
כשחברי הכנסת של הרשימה המשותפת החרימו את לווייתו של שמעון פרס, בשמאל הישראלי נכנסו לנוהל עלבון. "אני מאוד מאוכזב מהם", אמר יושב ראש האופוזיציה בוז'י הרצוג. באופן דומה הגיבו גם חתנו של פרס ואנשי תקשורת ומדיה המזוהים עם מחנה השלום. מנגד ניסה ראש המפלגה הערבית, ח"כ איימן עודה, להסביר את הסיבות לחרם. "זה אבל לאומי שלא היה לי חלק בו", אמר בערוץ 2, ואז הזכיר אבל אחר שבו יש לו חלק: "מחר אנחנו מציינים את אירועי אוקטובר 2000 ואחד מהחללים הוא אחיה הצעיר של אשתי. מישהו יכול להתחבר לכאב שלנו או שזה לא מעניין אף אחד?"
האמת, זה דווקא כן מעניין. חברי הרשימה המשותפת לא הגיעו להתאבל על המנהיג הישראלי, כי האבל שלהם הוא אחר. בעוד אצלנו נזכרים בתרומתו של פרס לביטחון ישראל, עודה וחבריו זוכרים את האזרחים שהצטרפו למלחמה נגד מדינתם, חסמו צמתים מרכזיים והשליכו אבנים ובקבוקי תבערה בניסיון לרצוח יהודים, ניסיון שבמקרה אחד גם הצליח. חברי הכנסת הערבים יכולים לדבר עד מחר על אפליית הציבור הערבי, אבל לאינתיפאדה השנייה הם העניקו את השם 'אל קודס ואל אקצא', כמו להוכיח שהמאבק שלהם אינו מאבק זכויות של אזרחים נאמנים אלא מאבק לאומני של אויבים ובוגדים. כאז כן היום – רדיפת השלום של מנהיג השמאל הישראלי לא חיסנה אותו מפני שנאת הצד השני.
ולכן אל לו לשמאל המאוכזב לבוא בטענות אלא אל עצמו, כי הלך המחשבה שלו לא התעדכן מאז ימי אוסלו והאינתיפאדה השנייה: אותה הושטת יד לשלום לערבים, ואותה תדהמה מסטירת הלחי שמגיעה בתגובה. עד לרגע זה הם לא מבינים שלא הר הבית הוא שמצית את האש אלא הררי הציפיות שחלקנו עדיין תולים בערבים – הציפיות שהם ינהגו לפי התסריט הרומנטי בסרט שמחנה השלום חי בו.