חברה ישראלית המתמחה ביבוא מוצרי צריכה פנתה לרבנות הראשית וביקשה לקבל תעודת כשרות בעבור מותגי קפה נמס המיוצרים בגרמניה ובפולין, שאותם היא מבקשת לייבא לישראל ביבוא מקביל.
המוצרים מיובאים לישראל על ידי יבואן אחר, וזה קיבל תעודת הכשר של הרבנות על בסיס השגחה של בד"צ מנצ'סטר - גוף כשרות פרטי מוכר ומכובד הפועל באנגליה וחתום על מוצרים כשרים רבים המיוצרים באירופה.
לאחר שהחברה שבה ופנתה, התקבלה תשובה מהלשכה המשפטית של הרבנות, שדרשה כי החברה תמציא אישור משלה על מתן הכשר מטעם בד"צ מנצ'סטר. החברה טענה כי העניין בלתי אפשרי, שכן גוף הפיקוח הפרטי מסרב לשתף איתה פעולה, ורמזה כי ככל הנראה הסיבה לסירוב היא מחויבותו של גוף הכשרות ליבואן הוותיק של המוצרים. החברה הוסיפה וטענה כי מדובר בדרישה מיותרת של הרבנות, שכן תעודת ההכשר מטעם בד"צ מנצ'סטר כבר נמצאת בידי הרבנות. משעמדה הרבנות בסירובה עתרה החברה לבג"ץ, וטענה כי סירוב הרבנות בנסיבות אלו הוא בלתי סביר באופן קיצוני.
את פסק הדין העיקרי שדחה את העתירה כתב שופט בית המשפט העליון נועם סולברג. הוא כתב שאמנם הצדק יכול להיות עם כל אחד מהצדדים. "אם אמנם גופי השגחה פרטיים בחו"ל אינם משתפים פעולה עם יבואנים מקבילים (תהיינה הסיבות לכך אשר תהיינה), וככל שמדובר במוצרים המיובאים לארץ בהשגחת הרבנות, כי אז יש לכאורה בדרישתה לקבל אישור מאת הגוף נותן ההכשר בחו"ל משום יישום דווקני של הוראות החוק, ופגיעה לא מוצדקת בזכויותיה של החברה", כתב השופט. אבל מצד שני, קבע השופט שייתכן כי הצדק עם הרבנות שטענה בבית המשפט כי "ייתכנו מקרים בהם קיימים מספר מוקדי ייצור לאותו המוצר, שרק חלקם נמצאים תחת השגחה". "אם אמנם כך הם פני הדברים", כתב סולברג, "כי אז יש לכאורה הצדקה לכך שהמשיבה עומדת על דרישתה לקבל אישור מאת הגוף נותן ההכשר בחו"ל".
את העתירה הוא דחה בשל אי מיצוי הליכים, שכן החברה עתרה לבית המשפט בטרם הגישה ערר על ההחלטה, כפי שמאפשרים נהלי הרבנות. כמו כן החברה עתרה בטרם ניסתה למצוא פתרונות אלטרנטיביים לבעיה, כמו למשל לפנות לרבנות בוורשה כדי שזו תמציא בעבורה אישור כשרות על מוצרי המפעל, שבאמצעותו תוכל לקבל גם את אישור הכשרות של הרבנות הראשית בישראל. בהערת אגב בסיום ההחלטה תהה השופט סולברג אם הרבנות, שעומדת מן הסתם בקשרי עבודה עם גוף הכשרות הפרטי באנגליה, תוכל לסייע לחברת היבוא לקבל את אישור הכשרות, וכך לחסוך חזרה של הצדדים לבית המשפט לאחר שימוצו ההליכים.
הערת סיום הייתה תרומתו היחידה של שופט אחר שיישב בדין - המשנה לנשיאה, אליקים רובינשטיין. אחרי שורת הסכמה קצרה לפסק הדין, לא התאפק השופט והוסיף כי "לטעמי רכיב אחד חסר מן הספר... והוא העלויות המסתתרות מאחורי גופי ההשגחה הפרטיים למיניהם". השופט הודה כי הנושא חורג מהעתירה הנוכחית, ואנחנו נחזק ונאמר שהוא אינו שייך לה כלל, אבל סקרנותו של רובינשטיין מכוונת אל "היחס בין עלויות השגחה לגיטימיות לבין 'קופונים' נגזרים ר"ל, וכיצד אלה מטופלים בעולם המורכב של הכשרות". למרבה המזל הצהיר רובינשטיין כי "לעת הזאת" אין בכוונתו להאריך בנושא, שלא ברור מדוע בכלל הוא חוסה תחת סמכותו.
הורות לא טבעית
לפני כשנתיים כתבנו כאן על מקרה קורע לב של רווקה מבוגרת, בת יחידה לניצולי שואה שהלכו לעולמם לפני שנים, אישה חולה מאוד וערירית שרצתה ילד. אלא שמפאת גילה ומצבה הבריאותי היא לא יכולה הייתה לשאת היריון, או אפילו לתרום לעניין את מטענה הגנטי. היא לא אמרה נואש, השיגה מנה מבנק זרע באחת ממדינות המערב, קנתה ביצית באחת ממדינות העולם השלישי, ובמדינה אחרת איתרה אם פונדקאית. את הילד שנולד היא הביאה ארצה וביקשה לרשום אותו כבנה במרשם האוכלוסין. סופו העצוב של הסיפור היה שבית המשפט ציווה לקחת ממנה את התינוק ולהעביר אותו לשירות למען הילד, ומשם למשפחה מאמצת.
לא שופטים אכזריים ישבו בדין הזה. החוק בישראל, עמדת המדינה וההלכה הפסוקה בבתי המשפט התמודדו בשנים האחרונות עם המציאות המורכבת שנוצרה עם נסיקת הטכנולוגיה הרפואית והתפוררות המוסכמות של החברה השמרנית. הלגיטימציה להקים מינים מגוונים של תאים משפחתיים, היכולות הטכנולוגית לעשות זאת וחוסר היכולת להציב גבולות חברתיים יצרו מציאות של ילד (כמעט) לכל דורש. כך "הזכות להורות" מאפשרת לנשים בגיל העמידה ללדת (כמעט תמיד אחרי תרומת ביצית), ונשים חולות ובודדות יכולות ללדת בעזרת אם פונדקאית ותרומת זרע. גברים אמנם נאלצים עדיין לכתת רגליהם למדינות המזרח, אך חוזרים משם עם תינוקות שנושאים את מטענם הגנטי.
הקו האדום הקשיח והאחרון שהצליחה מערכת המשפט לשמור עד לשבוע שעבר היה שבין הרך הנולד ובין אחד מההורים לפחות צריך להיות קשר ביולוגי כלשהו. התינוק צריך לשאת את מטענו הגנטי של לפחות אחד מההורים, או לחילופין צריך לצאת מרחמה של האם - גם אם אין קשר גנטי בינו ובין הוריו. אם ההורה, או ההורים, הם רק היזם והאמרגן, הרי שעל פי החוק מדובר בסחר בבני אדם, שאסור גם במקרים של אנשים נואשים ומלאים בכוונות טובות.
"אודה, כי משהובא תיק זה בפניי בתחילה, חשתי כאילו נדרש בית המשפט לקחת חלק במעשה הבריאה ולשנות גזירות גורל", כתבה שופטת בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה, יוכבד גרינוולד-רנד. בפסק דין תקדימי, דל בנימוקים משפטיים ממשיים ועתיר פסקאות נרגשות, היא שברה לראשונה את הטאבו המשפטי, והעניקה לזוג הורים שכולים את האפשרות ללדת בעזרת אישה זרה את נכדם מבנם המת ולגדלו אצלם.
המנוח היה קצין בצבא קבע שנהרג בתאונת דרכים לפני כמה שנים. שעות לפני הלוויה התייצב אביו באולמה של השופטת. הוא ביקש וקיבל צו המאפשר לבית החולים שבו נשמרה הגופה לשאוב מזרעו של המת ולשמר אותו.
הצו ההוא לא היווה פריצת דרך. הדרך נפרצה עוד קודם לכן. תחילה היו אלו חיילים שהפקידו מטען גנטי מלווה בצוואה המבקשת להעמיד להם צאצאים אחרי מותם. מאוחר יותר היו אלו בנות זוג שביקשו לשמר זרע מבני זוגן המתים, והשימוש בו התאפשר כאשר הללו הוכיחו - לאו דווקא באותות ובמופתים - כי כוונת המנוח הייתה להעמיד צאצאים יחד איתן. המערכת המשיכה למתוח את הגבולות כאשר הורים שכולים הצליחו למצוא אישה שתהרה ותהיה לאם לתינוק שייוולד מזרעו של בנם המת. אבל תמיד נשמר העיקרון שהזכרנו – הילד יגדל אצל הורה רק כאשר הוא פרי זרעו או פרי בטנו.
השופטת גרינוולד-רנד נעזרה בחוות דעות אוהדות של מומחה לאתיקה, של מומחה למשפט עברי ושל פסיכולוג שגייסו ההורים השכולים, כנגד חוות דעת נגדיות של גורמי מקצוע מטעם המדינה. האחרונים התנגדו להיתר הן מטעמים של טובת הילד העתיד להיוולד, והן בשל מדיניות ציבורית – המשך הגלישה במדרון התלול לקראת ייצור ילדים וסחר בהם לכל דורש. השופטת לא נרתעה מטענות המדינה: "נורמות שנראות לנו היום מקובלות וברורות מאליהן, נחשבו עד לפני עשורים בודדים כסטייה חברתית, שלא לומר עבירה פלילית", היא כתבה בפסק הדין. "ברור כי בקשת התובעים שבפניי, המהווה תקדים, היא רק 'סנונית ראשונה', שבעקבותיה תוגשנה במוקדם או במאוחר בקשות נוספות ברוח זו. בסופו של יום, הנדיר והחריג ייהפכו לשכיחים ולא יהא מנוס ממתן מענה הולם ומסודר לדרישות שתעלינה מהציבור".