מאמרה של איילת שקד בגיליון הראשון של כתב העת 'השילוח' עורר שיח ציבורי נרחב. וזאת למרות, ואולי דווקא בזכות, העומק הרעיוני שהציגה השרה.
לאורך המאמר, הנושא את הכותרת "מסילות אל המשילות", מציגה שקד ארבע מסילות מרכזיות חדשות, שעל פריסתן היא עמלה במטרה לקדם את השקפת עולמה: (עודף) החקיקה, (אי) ההפללה במשפט האזרחי, הפרדת הרשויות ומדינת הלאום היהודי.
את עיקר הביקורת תפסה המסילה האחרונה, שבמסגרתה מבקשת שקד לקדם את חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי. לטענתה של השרה "דווקא כאשר רוצים להעביר את ישראל תהליכי דמוקרטיזציה מתקדמים חובתנו להעמיק במקביל את זהותה היהודית... נהיה למדינה דמוקרטית יותר ככל שנהיה מדינה יהודית יותר, ונהיה למדינה יהודית יותר ככל שנהיה למדינה דמוקרטית יותר".
אלא שלמרבה הפלא, דווקא מסילה זו שעוררה את הדיון הציבורי הער ביותר, היא זו שבה שקד כמעט לא פעלה מאז שהתמנתה לתפקיד שרת המשפטים. אמנם בזמן כהונתה כחברת כנסת מן המניין בכנסת הקודמת זכתה שקד להגיש את אחת הגרסאות של חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי. אך מאז לא קודמה ההצעה, לא על ידי משרד המשפטים ולא בכלל.
כגילוי נאות אספר שהמכון לאסטרטגיה ציונית שבו אני פעיל בעשור האחרון, היה זה שיזם את הגשת הצעת החוק. עם זאת, אין לי ספק שבמידה שתצליח שקד להשלים את הנחתן של שלושת המסילות הראשונות במהלך כהונתה, יהיה זה הישג יוצא דופן ותרומה עצומה למדינה. כזה שיציב אותה בקלות ובצדק כשרת המשפטים הטובה ביותר שידעה מדינת ישראל. אבל – לא רק לשם כך בחר בה הציבור להיות שרת המשפטים. לרפורמות ששקד מבקשת לקדם הסכימו בעבר גם שרי משפטים אחרים, לאו דווקא מהמחנה הלאומי.
לכן לא בטוח שקהל בוחריה יסתפק בהצהרת כוונות בלי מעשה משמעותי. כל בר דעת מבין כי חוק יסוד מדינת הלאום הוא המפתח לעיגון חוקתי משמעותי של ישראל כמדינה יהודית. לא לחינם מוסרות האליטות השמאלניות את נפשן נגד היוזמה. נפתלי בנט הבין זאת היטב כשעמד על כך שקידום חוק היסוד ייכלל בשני ההסכמים הקואליציוניים שעליהם חתם. ויתור על כינונו של חוק היסוד כשמשרד המשפטים נמצא לראשונה אי פעם בידי מפלגה ימנית יותר מהליכוד ייזכר כהחמצה היסטורית. אחריה יהיה קשה לשכנע שרי משפטים אחרים לקדם את הצעת החוק.
איילת שקד, מי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות?
הכותב הוא מנהל הפרויקטים של המכון לאסטרטגיה ציונית