1. היללות בשמאל על הגל הנוכחי של הדרישות להגביל את פעילותם של אנשי ארגוני השמאל הקיצוני המתהדרים בכינוי "ארגוני זכויות אדם" היו צפויות, צפויות מדי אפילו.
ובדיוק כמו בתסריט הכתוב מראש, גם הפעם נשלף מהבוידעם הטיעון השחוק, לפיו מדינת ישראל לא תוכל להסתדר בזירה הבינלאומית בלי פעילותם של "ארגוני זכויות האדם", הנותנים לה את "תעודת ההכשר" הבינלאומית.
מי שהשמיע הפעם את הטענה הוא העיתונאי אורי משגב מהעיתון "הארץ", אשר קרא לארגוני השמאל הקיצוני להודיע באופן רשמי על השבתת פעילותם לאור הקריאות שנשמעו לאחרונה במפלגות הימין בעניינם.
"בואו נראה את ישראל בלי בצלם, בלי שלום עכשיו, בלי שוברים שתיקה, בלי מחסום ווטש, בלי גישה, בלי נשים למען השלום, בלי לוחמים למען השלום, בלי פורום ההורים השכולים למען השלום, בלי נתיבות שלום, בלי גוש שלום, בלי יוזמת ז'נווה, בלי הוועד נגד עינויים, בלי יש גבול, בלי יש דין, בלי משפטנים לזכויות אדם, בלי רופאים לזכויות אדם, בלי רבנים לזכויות אדם", מתגרה משגב כביכול באנשי הימין.
"בואו נראה את ישראל בלי עלי התאנה שלה ובלי מראית העין של הדמוקרטיה", מוסיף משגב ומחריף את טון ה'איומים' שלו, "בשלב הבא, אם יימשכו ההחרמות וההסתות נגד השמאל הפוליטי, יש לשקול ברצינות גם השעיית פעילות פרלמנטרית של הרשימה המשותפת ושל מרצ. בואו נראה איך העולם מקבל ישראל כזאת. מה חושבת אמריקה על ישראל כזאת. מה אומרים באירופה על ישראל כזאת".
2. לאורך שנים רבות הטיעון של משגב ושל רבים אחרים במחנה השמאל היה נשמע הגיוני לרבים, גם במחנה הימין. בסופו של דבר המדיניות המכילה של ישראל כלפי ארגונים הפועלים נגד הממשלה היא בודאי חלק ממאפייניה כמדינה דמוקרטית.
המחשבה של רבים וטובים גם בתוככי הימין, היתה שהצר שווה בנזק המלך. אמנם ארגוני השמאל הקיצוני פועלים לקידום אג'נדה רעה מאוד למדינת ישראל, אבל עצם קיומם ופעילותם היא העדות הטובה ביותר לחוסנה הדמוקרטי והליברלי של המדינה.
מי שהביס את הטיעון, מי שהפך אותו למגוחך, היו דווקא אנשי ארגוני השמאל הקיצוני. זה התחיל כבר לפני כשבע שנים, סביב פעילות ועדת גולדסטון, אז התברר בפעם הראשונה באופן חריף לחלקים גדולים מאוד בחברה הישראלית שהאסטרטגיה החדשה של השמאל הקיצוני היא הבאשת ריחה של ישראל בעולם ופגיעה במעמדה.
הדוגמה האחרונה והטובה ביותר למופרכות של המחשבה הזו היא הופעתו של מנכ"ל "בצלם", חגי אלעד, במועצת הביטחון של האו"ם. אלעד לא הסתפק כידוע באמירות קשות על מה שעושה ישראל ביהודה ושומרון, שנמצאות אולי איכשהו בתוך המנדט של העיסוק שלו. אלעד בחר לתקוף בפני הפורום שהוא אולי המשמעותי ביותר בעולם כולו, את עצם היותה של מדינת ישראל מדינה דמוקרטית.
אם זה המסר שאותו מובילים ארגוני השמאל הקיצוני בעולם, הרי שהטיעון של משגב מביס את עצמו. במקום שפעילות הארגונים תהווה עדות לחוסן הדמוקרטי של ישראל, היא מהווה מכשיר לקידום הפגיעה בתדמיתה של המדינה. מה כבר יכול להזיק למדינת ישראל בעולם יותר מהופעה כמו זו של חגי אלעד?
3. ולמרות זאת צריך להעיר ששרשרת היוזמות הסדרתית מבית מדרשו של יו"ר הקואליציה ח"כ דוד ביטן היא מיותרת ומזיקה. לא בגלל שמטרתה לא לגיטימית, מטרתה ראויה וגם רצויה. הבעיה היא שהאסטרטגיה של ביטן היא אסטרטגיה שגויה מהיסוד.
קלישאה נפוצה טוענת שמי שמחזיק בידו פטיש רואה בכל בעיה מסמר שצריך לדפוק עליו. כך גם נדמה שלא פעם חברי הכנסת שלנו רואים בכל בעיה שקיימת במדינת ישראל הזדמנות בלתי חוזרת להעלות הצעות חוק, בלי לבחון לעומק את המשמעות שלהן ואת השלכותיהן לטווח הארוך.
הנקודה החשובה ביותר שצריך לזכור בהקשר של שלל יוזמותיו של דוד ביטן היא שנורמות חוקיות הן דבר עיוור. כל נורמה חוקית שתוכנס לספר החוקים של מדינת ישראל בהקשר ספציפי עלולה להתגלגל למחוזות שאיש איננו יודע מהם כיום. שלילת אזרחות והגבלת הפעולה של אזרחים ישראלים שלא בנסיבות של מגע עם גורמי אויב מובהקים הם רעיונות מגבילי חירות בעלי משמעות בעייתית מאוד. כניסה של נורמות כאלו, ושל נורמות מגבילות חירות אחרות, לספר החוקים של מדינת ישראל, עלולה להיות בכיה לדורות.